לפני כמה שנים, אמר לי חבר טוב, שאם בשלטון היו יודעים כמה תענוג אנחנו מפיקים מציור היו מוציאים את זה מחוץ לחוק. היינו קונים צבעי שמן מאנשים במעילי גשם בסמטאות חשוכות הוא אמר. ובאמת, התענוג שבציור הוא אחד היסודות הרדיקליים ביותר המגולמים בו. שהרי כל הסדר החברתי בנוי על זה שאתה לא מתענג - כי אתה עובד, כי מוסר, כי מה יגידו, כי אתה צרכן (ממיר התענגות בבידור או הנאה), והנה הציירת, יושבת לה בסטודיו - ומתענגת. כאילו אין מחר.
וזה ניכר. הציורים של צברי חוגגים את הארוטיות שבאקט הציורי. את הליטוף. את המבט.
העיניים ממששות. רוצות לחדור, לדעת. מדגדגות את פי הטבעת של העולם בנוצה, מעבירות בו רטט.
הציירת נחשפת. מתערטלת. שערות המכחול מחליקות על הבד.
העולם כולו עובר דרכה, דרך עייניה, נשבר למנסרה, נצבע בצבע החיים הנפשיים. והרי גלוי וידוע שהציור הוא כמו חלום. אתה מביט, מביט, מביט - ולבסוף מפברק את העולם מתוך חווייתך. ציוריה של סיגל צברי כמוהם כמו לראות את העולם מבעד לזכוכית - שהיא סובייקט - שהיא סיגל צברי. ראליסטיים - רק במידה שאתה מאמין שהזכוכית יכולה להיות שקופה.
מכאן הכפילויות וההשתקפויות. מהזכוכית. ממציאות החלום. מהחיים הפנימיים העושים את העיניים למקרן ואת העולם למסך, לבן, ריק.
זו גם הסיבה שברבים מהציורים בולט העניין ביחסיי פנים/חוץ. הללו הם משל לפנים החוויה וחוץ העולם. קצת בדומה לציוריו של אדוארד הופר שגם בהם יחסי פנים וחוץ הם משל למשהו עמוק בציור עצמו. זוהי אולי הסיבה שברבים מציוריו של הופר זוהי אישה ערומה שעומדת או יושבת מול החלון הפתוח נשרפת בריבוע אור השמש הבוהק שצובע אותה ומוחק אותה בו זמנית. אישה ערומה כארוס, כתיווך בין פנים לחוץ, בין טבע לתרבות.
ציוריה של צברי אינם אומרים דבר מה. הם מחפשים דבר מה. הם אינם נואמים, הם מגמגמים. מתחילים משהו, מרימים ידיים, מנסים שנית. הם דיוקנאות עצמיים באופן בלתי נמנע כמו שכל הדמויות בחלום הן החולם. צברי משתמשת במבט החוצה כדי להביט פנימה, אך הנפש היא מצלמה המביטה אל מוניטור: היא רואה תמיד את עצמה רואה את עצמה רואה את עצמה עד אינסוף.
מכאן אופיים הלא גמור של הציורים - מהמבט החוצה שנעשה מבט פנימה המגלה אינסוף.
יונתן הירשפלד, יולי 2022
