במסורת הציור המערבי ישנם מעט ציירים שידעו לצייר תיאטרון. אונורה דומיה שגדל מאחורי הקלעים, גויא שהיה לו חוש נהדר לתרבות הפופולארית של זמנו ואדוארד הופר שראה בכל ציור "סטייג'ינג" התמודדו עם הנושא לא רע. אבל היחיד שעשה זאת באופן מופתי שיטתי ולאורך שנים היה הנרי פוזלי. בדיו הכבדים, המושחרים, המוזרים מאד של פוזילי מתוך המלט, מקבת, חלום ליל קיץ והמלך ליר הם מהציורים יוצאי הדופן ביותר שאני מכיר בכל האמנות המערבית. הדבר היחיד שדומה להם, הם ציורי הדיבוק של ליפשיץ.

מה שאצל פוזילי הוא גופים אפרפרים על רקע חשכת הליל הוא אצל ליפשיץ מראה הצלולואיד של סרט שחור-לבן. מה שהן המכשפות של מקבת, רוח אביו של המלט וטירופו של ליר אצל פוזילי הוא רוחו של חנן אצל ליפשיץ. ומה שהיה שחרור הנפש דרך האמנות מהדיקטטורה של התבונה עבור פוזילי הוא שחרור דרך האמנות מהדיקטטורה של האני עבורי אורי ליפשיץ.

זאת יש לזכור. את הציורים עשה ליפשיץ בשלהי שנות ה-90 והציג בתערוכה משנת 2000 שהייתה במובן עמוק תגובתו למתקפה עליו, שהתגבהה וצברה עוצמה לאחר אותו ראיון מפורסם שנתן לעיתון "הארץ" ב-98. ליפשיץ, למיטב הבנתי האמין כאמנים אחרים ילידיי שנות ה-30, כמו עמוס קינן, גרשוני, או תומרקין בדמות של אמן פראי, לעומתני לחברה, לעולם לא מתחנף. ודומה כי התקשה לזהות את חילופי הרגישויות שהביאו חילופי הדורות. אני נוטה שלא לשפוט אותו על דבריו, אפילו המקוממים ביותר- כי אני זוכר שלהיות מקומם מעצבן ומזעזע זה חלק מתיאור תפקיד האמן בחברה, בוודאי על פי האתוס של בני דורו.

את ייסורי הנפש שלו, את החרטה העמוקה שלו, ואת האיבה שרחש למי לשיטתו החרימו אותו הוא הפך לציורי הדיבוק. הסדרה שכללה גם תחריטים, נעשתה  ע"פ סרט דובר יידיש מ-1937 שהיה גרסה קולנועית למחזה המפורסם. כזכור, המחזה מספר על האהוב שמת מצער לאחר שהובטח ללאה, בת הגביר ורודף אותה כרוח. (אולי במשמעות פסיכואנליטית מודרנית היינו אומרים שרגשות האשם שלה מתגלמות בדיבוק כסימפטום).  במהלך גירוש השדים, מתה לאה, ונשמתה מתאחדת עם אהובה.

אני מציע להבין את בחירתו של לפשיץ במחזה הזה כאתר לפריקת התכנים שתוארו לעיל באופן הפשוט ביותר: בעיניו,הוא- הוא הדיבוק שאותו מגרש השיח הישראלי. הוא הסימפטום שמעיק על גוף בת הגביר. הוא האוהב הדחוי שמת משברון לב וחוזר כרוח. הוא הנבגד. הוא המת השב כרוח. ועתיד להתאחד עם כלתו.

עכשיו עם המחשבה הזו בראש הביטו בסצנות העינוי. הרופאים מענים את הנערה הסובלת. כמה קרובים אנו לגויא עם טשטוש הגבול שבין רפואה לאינקווזציה. כמה קרובים אנחנו לפוזילי עם האפרפרות הכבדה והתיאטרלית. עם הפיות הפעורים והגופים הנמתחים.

זהו עולם כאוטי ומלא אימה. כולם סובלים. כולם עשויים מעין עשן לבן, כולם בודקים, חוקרים, רופאים, דוחפים מכשירים. כולם אכזריים מענים או מעונים. זו החגיגה שלהם, כולם שם. חוץ ממנו. הוא, חנן\לפשיץ\הדיבוק\- הוא בלתי מיוצג. וכך, כפי שרמזתי בפתח הדברים נעשו ציורי הדיבוק אתר של לפשיץ להשתחרר מהאני שלו, השד שדיבר מגרונו באותו ראיון מפורסם. סדרת ציורי הדיבוק אם כן, היא פעולת גירוש השדים של לפשיץ.

‍

יונתן הירשפלד, פברואר 2021

‍

‍

‍