במסעותיי בעולם ראיתי לא מעט אמני רחוב "מתעללים" בתמרורים.  אבל אמנות רחוב זו תמיד נכשלה, בעיניי, במשימתה הפשוטה: לחתור תחת השיח של האדון. לחבל בריבונות הדימוי. הם משעשעים, לא פעם שנונים אפילו, אבל בלתי מזיקים. למעשה באופן מוזר הם חלק מהמערכת החיסונית של הריבון המרשה התנגדות מוחלשת במחזור הדם שלו. והאמת, שהם אפילו אטרקציה תיירותית חביבה.

ציורי השלטים של עדו בר אל הם דבר מה שונה לחלוטין. הם לא גרפיטי על בניין השלטון: הם חפירה תחת יסודותיו. זאת משום שהם תוקפים את מנגנוני יצירת המשמעות המאפשרים את האינטרפלציה. (מילה מעט מנופחת וגבהת מצח שעניינה לתאר את האופן שהשפה של הריבון פולשת לזהותנו העצמית)

ביתר פשטות: בר אל אינו עונה לשלטי הרחוב או עושה מהם בדיחה. הוא גורם להם להיות ג'יבריש. הוא עושה זאת בכך שהוא עוקר אותם מהרחוב. ובכך שהוא באמת מגיב לאיכויות החזותיות שלהם (קומפוזיציה, צבע, חומר) ולא למשמעותם הסמלית. ובכך יש יותר מהאמת שלהם אצלו מאשר ברחוב.

בר אל מרוקן סימנים ממשמעות. הוא משנה את מעמדם בעולם. ראו, יש דברים המתקיימים מעצם זה שמבטאים אותם. פילוסופים של השפה בעיקר בעקבות ג'יי. אל. אוסטין אוהבים לתת את הדוגמא של נישואין. אמירת ה I do,  המפורסמת הופכת את הזוג לנשוי. בניגוד לרישום של פרח שלעולם לא יהיה אלא ייצוג של פרח, דגל ישראל, מרגע שציירת אותו מה שיש לך זה לא ייצוג של דגל ישראל אלא את דגל ישראל. אם ברצונך להיווכח באיזו מידה אמירה זו נכונה, צא לרחוב עם דגל ישראל שציירת ושרוף אותו לעיני באי הרחוב המשתוממים- מהר מאד תמצא את עצמך בצרות צרורות. שלט אין כניסה הוא מעין דבר שכזה: זהו אינו ייצוג כי אם הוראה תקיפה של המדינה. עבודתו של בר-אל עם השלטים משחררת אותם מרודנות המשמעות ומאפשרת להם להיות שדות צבע, צורות וכיוונים. ואגב כך הופך אותם ל"פחות קיימים" אם ניתן לומר דבר כזה.  

אם כן, כל שלט מששוחרר מהעבודה שלו לכוון את ההולכים והשבים ברחוב הוגלה ממלכת התכליות אל המרחב האסתטי והוא בעצם ציור מופשט. השלטים האלו מתקיימים בלימבו בין קיום כאובייקט נושא משמעות לבין דבר מה המתקיים לנצח תחת כותרת "לשעבר". הם מאבדים את קיומם כציווי של הריבון אבל אינם נכנסים לשדה משמעות אחר. הם הופכים לגמגום. למלמול. לזמזום של לחן.

יחד עם זאת (ואולי בדיוק בגלל זאת)- אני לא מכיר שום דבר ישראלי יותר מציורי השלטים של עדו בר אל. זוהי התשובה של האמנות הפלסטית ל"גבעת חלפון אינה עונה". יש בהם שילוב מוזר, מצחיק באמת, בין מודרניזם עילי, הפשטה, רדי-מייד, מצע-טעון, פופ-ארט ועוד דברים רציניים ביחד עם פרטצ'ניקיות, ממזריות, (מאיפה לו השלטים האלה? אני שואל את עצמי) - ואיזושהי איכות של כלאחר יד, אגביות נון-שלאנטית, שמוציאה את האוויר מכל הדיבור הגבוה.

למאיר ויזלטיר יש שיר, המחולק לשלושה בתים בעלי כותרת:

"לא מתוך הים

מתוך אוטובוס מספר 5

נפלטה מריאללה

לא על צוק שגיא

בקפה בפינת הרחוב

שתתה ופטפטה בחברתי

לא על מצע אזוב

בחדר שכור במלון טרומפלדור

שכבה על יד גופי"

וזו הישראליות שאני מוצא אצל בר-אל. לא מתוך הים- כמו אפרודיטה בת קצף הגלים- ללא מטפיזיקה, ללא מיסטיקה ללא הילה, סתם, מהאוטובוס, לא על מצע אזוב (שאם זכרוני אינו מטעה אותי מקורו במדינה של אפלטון ומייצג את מצע השינה של בעלי המידה הטובה)- אלא במלון, הפרוזאי, המעט עלוב, בוודאי מוזנח, אולי מלוכלך. נשמע נטול קסם- אבל היא שכבה ליד גופו. הייתה בניהם קרבה. הייתה אמת.

‍

יונתן הירשפלד, דצמבר 2020

‍