פנינה רייכמן מנסה לתפוס את הכח המנוטרל רגע לפני אובדנו הגמור, כשהוא כבר בטריטוריה של היפה, ולהחזיקו שם, על הגבול. הכח שמעסיק אותה: המופשט של פרנץ קליין, שירתו של אנרי מישו, הסופרמאטיזם של מלביץ. (י.ה.)
פנינה רייכמן מנסה לתפוס את הכח המנוטרל רגע לפני אובדנו הגמור, כשהוא כבר בטריטוריה של היפה, ולהחזיקו שם, על הגבול. הכח שמעסיק אותה: המופשט של פרנץ קליין, שירתו של אנרי מישו, הסופרמאטיזם של מלביץ. (י.ה.)
אלא שכאמור, זהו אינו מהלך חד וחלק. רייכמן מושכת את המילה לאט. ממקמת אותה על גבולו של האסתטי. משמרת אצלה מעט מכוחה המיסטי, הפלאי, לייצר משמעות יש מאין. היא מחזיקה אותה באזור הדמדומים החמקמק שבין אדמת התוכן לשמי היופי. (י.ה.)
אלא שכאמור, זהו אינו מהלך חד וחלק. רייכמן מושכת את המילה לאט. ממקמת אותה על גבולו של האסתטי. משמרת אצלה מעט מכוחה המיסטי, הפלאי, לייצר משמעות יש מאין. היא מחזיקה אותה באזור הדמדומים החמקמק שבין אדמת התוכן לשמי היופי. (י.ה.)
בגן משחקים טנק מלחמה אימתני לשעבר צבוע בכחול. צילום של סופת ברקים מאירה את שמי הלילה. ראש אייל מעוטר בקרניים נפלאות תלוי מעל האח הבוערת. כל העוצמה הפראית הזו ללא חיותה המסוכנת נעשית לקישוט. פנינה רייכמן מנסה לתפוס את הכח המנוטרל רגע לפני אובדנו הגמור, כשהוא כבר בטריטוריה של היפה, ולהחזיקו שם, על הגבול. הכח שמעסיק אותה: המופשט של פרנץ קליין, שירתו של אנרי מישו, הסופרמאטיזם של מלביץ. האקספרסיוניזם של כורי הפחם האמריקאיים, האוטופיזם הרדיקלי של המהפכן הרוסי, והטרנסנדנטיות של הפסיכדלי.
זהו סוד גלוי שאומניפוטנטיות ואימפוטנטיות הם שני צדדים של אותו מטבע: כל יכולותו של התינוק הבורא בבכיו את השד, הוא היביט של חולשתו המוחלטת. כל יכולותו של הפסיכואנליטיקאי נובעת מהיותו חסר כל יכולת השפעה ממשית. וכמובן אלוהים: שהוא כל יכול בדיוק משום שבה בעת הוא אינו יכול דבר. פנינה רייכמן מתעניינת בכל- יכולותה של השפה. קח דף נייר, כתוב עליו מילה לא משנה איזו. משהו מוזר קרה. נגיד כתבת "אבא" הופ עלה אביך לנגד עיניך. ואיזשהו אב יעלה לנגד עיני כל מי שיקרא. זוהי אומניפוטנציה, כמובן, משום שאין בכוחה של המילה להשפיע באמת על העולם. אין בכוחה לברוא את האב. רייכמן לוקחת את המילה כמו את ראש האייל עם קרניו המפוארות ותולה מעל האח: המילה משוחררת מכוחה ונעשית ליופי.
אלא שכאמור, זהו אינו מהלך חד וחלק. רייכמן מושכת את המילה לאט. ממקמת אותה על גבולו של האסתטי. משמרת אצלה מעט מכוחה המיסטי, הפלאי, לייצר משמעות יש מאין. היא מחזיקה אותה באזור הדמדומים החמקמק שבין אדמת התוכן לשמי היופי. קו אופק עדין ושברירי המתקיים תמיד להרף עין. המילים נרשמות בעפרון. מקבלות תוקף של רישום. משהו בהיגיון החזותי של ה- ALL OVER מתנהג כמו ציור מופשט. משהו באופן הטיפול חוזר לסופרמטיזם של מלביץ' או למופשטים של קליין: המילים מונחות כמו בשקף על גבו של ציור. בולעות ומפנימות וקורסות אל תוך ההיגיון החזותי שלו. שתי השפות החזותיות, זו של המופשט הרוחני הטהור, האקספרסיבי או האידיאולוגי וזו של עיצוב הכרזה עם הפונט האלגנטי והרישום הרהוט, מתקיימות בתואם מושלם, בדואט מסונכרן והרמוני.
בנוסף, לעבודות יש מתח פנימי הקשור גם לממד הזמן. פרנץ קליין מצייר מהר בהטחות נמרצות של צבע. היא רושמת את כתמיו השחורים באיטיות סיזיפית בעיפרון. מילים, נקראות במהירות אך מצוירות באיטיות. צורותיו של מלביץ' גרפיות ופשוטות: ריבוע, עיגול, הן מזוהות על ידי העין מיידית, אך אופן הטיפול בהם בעפרונות מכפל בתוכו זמן עשיה רב. הזמן אצל רייכמן הזמן הוא אמצעי אילוף לכח והכנסתו לסדר של היפה.
הציור של פרנץ קליין צולם לעטיפת ספרו ונעשה לעיצוב. מלביץ' נעשה עיצוב. שירתו של אנרי מישו נוטרלה מכוחה הפראי ונעשתה עיצוב. כל חיותה המבעיתה של היצירה האנושית קפאה והייתה לדימוי: כמו טנק שילדים מטפסים עליו. כמו סופת ברקים שמוסגרה במסגרת קנויה של איקאה. כמו חיית פרא שהייתה לפוחלץ. ואז, ברגע הקריטי, בקו הגבול של היפה- רייכמן עוצרת, ומחזיקה את הרטט חי.
יונתן הירשפלד, אוקטובר 2021
צילום: אבי חי
