האמנית דינה רקאנטי כבר כמעט בת 93, ועדיין – היא מתעוררת כל בוקר והולכת לעבוד בסטודיו. לפני שלוש שנים שבה ארצה, לבית המשפחה בהרצליה, אחרי שחיה ועבדה 50 שנים בניו יורק. לאחרונה, אחרי עבודה מאומצת של כשנה, נפתח חלל תצוגה חדש המוקדש לעבודותיה מחמישה עשורים של יצירה. החלל, שממוקם בבניין ה"פורום" בהרצליה משתרע על פני כ-1,500 מ' המחולקים לשלושה חללים, אליו הובא בקונטיינרים מניו יורק גוף העבודות העשיר של רקנאטי. לא כל העבודות מוצגות, כמובן, אבל גם משוטטות קצרה בו אפשר להבין את איכות והיקף היצירה שלה ואת המגוון הרחב של הנושאים והחומרים בהם יצרה במהלך השנים.

רקנאטי נולדה בשנת 1928 בקהיר. כשהיתה בת 18 בלבד נישאה לרפאל רקנאטי, ממקימי בנק דיסקונט. אחרי שנישאו עברו השניים ללונדון, שם התוודעה לראשונה לאמנות המערב, ומשם לניו יורק. לחיות במצרים היא לא חזרה מעולם, אבל המקום בו נולדה וגדלה היה ועדיין נוכח בעבודות שלה לאורך כל השנים. "את יצירתה של דינה רקנאטי יש להבין כמעשה של הישרדות" כותב האוצר מארק שפס בספרו "דינה רקנאטי, עבודות 1960-2017" שראה אור בשנת 2017. "כלומר, כקיר-מגן המאפשר לה להתמודד עם קיומה ולבטא את אמונה העמוק בחיוניותם של כוחות הקיום המדרבנים אותה לפתח חזון אישי וליצור אמנות בת קיימא". בין העבודות המרכזיות המוצגות בימים אלה בחלל התצוגה החדש – המיצב "מעבר" משנת 2000, שמכיל 14 פסלים בגובה למעלה משני מטר, דמויי דמויות נשים מכוסות בורקות מסורתיות. הנשים הללו, שעשויות עמודי עץ עליהן פרשה רקנאטי בד צבוע אקריליק, הן מחוסרות פנים או זהות – הצופה לא יכול לדעת מי הן, אבל ברור כי מדובר בכאלה שראתה לא מעט בילדותה.

אותו בד מכוסה אקריליק הוא אחד האלמנטים שחוזרים הכי הרבה בעבודותיה של רקנאטי: היא משתמשת בבד פשוט, בו משתמשים צבעים כדי לכסות רהיטים ושטיחים במהלך הצביעה, וצובעת אותו בצבעים שונים שמקבלים משמעות אחרת בכל עבודה. בסדרה "רוחות מתכנסות" (2006-7) משתמשת רקנאטי בבדים הללו כשהם מודבקים על הקנבס הדו-מימדי המתוח. כך נוצרים בעבודה שני רבדים של בדים – האחד הוא המצע, והשני הוא בעצם החומר הציורי, אותו היא מציבה בתנועה דוממת בצבעים שונים. גם בסדרה "טביעות אצבעות" (2017), עושה רקנאטי מהלך דומה, רק שהפעם את חלק מהעבודות היא לא צובעת בכלל – אלא משאירה את הבדים (גם המצע וגם הבד המודבק) בצבעם הטבעי. היא מסבירה את המהלך בכך שכל השנים היא עסקה לא מעט בצבעים כהים, קודרים, חזקים, עד שהגיעה למצב בו חשה כי היא צריכה גם לחקור את חוסר-הפיגמנט, את הבד כמו שהוא.

חלק ניכר מהעבודות המוצגות כעת בחלל התצוגה, הן כאלה שהוצגו גם ב"קרוב" - תערוכה רטרוספקטיבית שהציגה רקנאטי לפני כשנתיים במוזיאון הפתוח בתפן. רותי אופק, שאצרה את התערוכה ההיא, גם אמונה על האוצרות בחלל החדש. בחלל מוצגות גם עבודות שיצרה רקנאטי בחומרים אחרים: פסלי ברונזה כבדים כמו "אישה עם נבל" (1964), פסלים עשויים זרים של מוטות עץ פורניר מגולגל כמו "יומנים" (1989), מיצב חוטי פלדה על עץ – "כבול" (2000) ועוד רבות. יש בו התייחסות רבה למוטיב הספרים בעבודותיה של רקנאטי אותם יצרה בחומרים שונים במהלך השנים – אלומיניום, עץ, קלקר, וגם מספרים של ממש בגדלים שונים אותם צבעה ועיבדה. "רקאנטי מספיגה את ספריה ברגישות אישית מוכתמת בצבעי אדמה ושמיים" כותב שפס בספרו. "הדפים שלה, הפתוחים למחצה, טעונים במסרים צבועים עזי מבע, שמתוכם עולה כאב, אך גם ניכרת בהם מין דחיפות שדבר לא ישכיל לעצרה".

עוד אספקט חשוב ביצירתה של רקנאטי לאורך השנים הוא פיסול החוצות או הפיסול האדריכלי. "רקנאטי בונה את ההמשכיות של יצירתה האמנותית בחומרים שאינם עמידים בפגעי הזמן, ובה בעת היא יודעת שההישרדות של יצירתה תלויה בסופו של דבר בעוצמת המסר הרוחני שלה" כותב שפס בספרו. הפסל שכנראה מזוהה איתה יותר מכל הוא "כתבי יד" – ארבעה פסלי אלומיניום בגובה 2.60 מטר צבועים בשחור ואדום (1983) המוצבים על שדרות שאול המלך בת"א, בסמוך לרחבת בית אריאלה ומוזיאון ת"א לאמנות. וריאציה אחת לפסל הזה מוצגת בחלל התצוגה החדש, וגם גרסא מוקטנת שלו ניצבת על אחד מהמדפים המציגים עשרות מיצירותיה הקטנות יותר. גם פסל זהה ל"שער" (1975), פסל ברונזה שמוצב בנמל התעופה בן גוריון, מוצב בחלל.

גם היום, בימי מגיפה וריחוק חברתי, ממשיכה רקנאטי לעבוד. לבקר בתערוכות, מה שנהגה לעשות על בסיס קבוע עד לפני כמה חודשים, היא כרגע לא יכולה, אבל היצירה והאהבה העזה לאמנות לא עזבה אותה אפילו לא ליום אחד. וגם למי שלא זכה או לא יזכה להכיר את אותה באופן אישי – יש עכשיו הזדמנות להיחשף ליצירה שלה, שעוד הולכת ונעשית על בסיס יום יומי – בצורה מעמיקה ומקיפה.