הבה נאמר זאת מיד בפתח הדברים: הזרים האלו אינם זרים, הם אינם קשורים על שילדת פלסטיק יציבה, הם מונחים כמו זרים רק לצורך הצילום, אך הם זרים לרגע, זרי אד הוק. אלו הם פרחים שנעו בנתיב חייהם ונפגשו כאן לרגע בצורת זר, צולמו, ומכאן תנשב אותם הרוח למחוזותיהם. כמו שאומר גתה לאקרמן בדיאלוג המפורסם, שהפרח אינו יפה למרות שהוא עתיד לנבול אלא בדיוק משום שהוא בר חלוף, כך יפים זרים אלו משום שלא נשזרו על ידי מקצוען אלא הונחו כמו מילים בשיר הייקו על ידי משורר,  זו לצד זו, לרגע, לפני שישובו לשמש את הסוחר או הפקיד.  

סדרת צילומים זו עם המופע הבארוקי, האפל והעמום שלה, צולמה בזיקה למחלתה הסופנית של האמנית. המוות פתח שגרירות בחייה, והיא מנסה לרהט את ביתו. הצמחים המבודדים באופן פסאודו מדעי כמו לשם מיון וקיטלוג מגלים בצורותיהם הביומורפיות, את הגוף. הם כמו איברים פנימיים על שולחן הניתוחים. זוהי סדרה על הצל שמטיל המוות על החיים. ובה בעת אלו הם כן זרים. הם נעשו באיזשהו אופן במקביל לציורי הזרים של גרשוני, והם אף הוצגו יחד. (עוד אמנים ישראלים עסקו בזרים, גם סיגלית לנדאו, גם ארז ישראלי וגם לי הייתה סדרה של זרים) כלומר יש כאן עיסוק בדימוי שורשי של התרבות המקומית. דימוי שעניינו אבל. דמוי שיש לו זיקה לאירופה ומנהגיה. דימוי שיש בו הוד מלאכותי ורמז, למעגליות נחש החיים הנושך את זנבו. הזר הוא תמיד פרחים ועלים ממושטרים ומאולפים, בנקודת המפגש הבלתי נמנעת של הטבע והתרבות: המוות.

קורמוש מדברת על הפרחים בשיחה עם טלי תמיר:

אלה לא פרחי שדה וזה לא צרור פרחי אביב. הפרחים הם כמו חנוטים, פרחים מתים, שנמצאים מעבר לסף היופי. העלים שלהם מסולסלים כמו שוליים של קומבינזון — מין חושניות שעבר זמנה והיא גולשת למקומות שיש בהם ריח קל של דקדנס וריקבון. אולי איפור כבד מדי, שמתאמץ להציג חזות רעננה. פרחים זו אמנות מתה. מי היום מתעסק בפרחים באמנות? רוברט מייפלת'ורפ צילם אותם זקופים, חושניים, כמו זקפות ענקיות. אצלי הם מוטבעים בתוך הנייר, כמו הפרחים המיובשים שהנחנו פעם בין ספרים או מחברות. הם לא מעלים עובש. הם מוקפאים–חנוטים ברגע דחוס של שיא, וככה הם מצולמים.

דברים אלו מהדהדים סנטימנט שביטאתי בטקסט הקודם על קורמוש על זיכרון ושכחה (בחדר התצוגה שוש קורמוש חלק א: זכרון ושכחה). בטקסט הקודם גם הערתי כי לצילום יש טענה לאמת אך בעבודותיה הוא מפיק אמת מתוך הוויתור על טענה הזו. ועוד הוספתי שם שעבודותיה הם ההפך מאנדרטאות. שלושת ההבחנות תופשות פה ביתר שאת. הזרים הם עבודות זיכרון ושכחה, עבודות על אמת מעבר לאינדקסיאליות של הצילום והן עבודות בעלות שבריריות בר-חלופית ואנטי אנדרטאית. אך בשל גופניות הפרחים והזיקה למחלת האמנית נדמה שיש כאן דבר מה נוסף. פלאי.

זה שהצילום הוא סימן על פילם של אירוע שקרה בעולם באמת- זה פשוט, אבל שהוא יהיה סימן של מה שקרה בנפש, או בתוך הגוף, באתרים הבלתי נראים של המחלה- זה פלאי. במובן זה הזרים של קורמוש דומים לסטיגמטה המופיעה על כפות ידיהם של קדושים: אירוע בלתי נראה נרשם בנראה.

יונתן הירשפלד, פברואר 2021