אני מבקש להציע את הערמה כחתך עומק. כמבט אל הציור לא ממול, לא מנגד, לא מצד הדימוי, אלא מצד הזמן. אם נניח שציור הוא עוגה, הרי שלרוב אנחנו רואים אותה מצד הציפוי, מבחוץ. אבל כשאנו פורסים פרוסה מהעוגה, ניתן לראות את שכבת הבסיס, את הטורט, את המילוי ואת הקרם - מהצד. התל, אותו צביר של שכבות ארכיאולוגיות, יש בו קסם רב משום שהוא נותן לנו באחת, כהרף עין, מבט על אלפי שנים. הנה הכנענים, והנה עליהם ממלכות ישראל ועליהם אני לא יודע - הממלוקים והביזנטיים וכו'. בעידן הפוסט היסטורי שלנו התל הוא טיעון בעד ההיסטוריה. (י.ה.)
אני מבקש להציע את הערמה כחתך עומק. כמבט אל הציור לא ממול, לא מנגד, לא מצד הדימוי, אלא מצד הזמן. אם נניח שציור הוא עוגה, הרי שלרוב אנחנו רואים אותה מצד הציפוי, מבחוץ. אבל כשאנו פורסים פרוסה מהעוגה, ניתן לראות את שכבת הבסיס, את הטורט, את המילוי ואת הקרם - מהצד. התל, אותו צביר של שכבות ארכיאולוגיות, יש בו קסם רב משום שהוא נותן לנו באחת, כהרף עין, מבט על אלפי שנים. הנה הכנענים, והנה עליהם ממלכות ישראל ועליהם אני לא יודע - הממלוקים והביזנטיים וכו'. בעידן הפוסט היסטורי שלנו התל הוא טיעון בעד ההיסטוריה. (י.ה.)
מאפשר לנו התל של אברמסון לא להיות באי היכולת לדבר, אלא לדבר בדיוק את אי היכולת הזו. יש לזכור בהקשר הזה, שהמבנה של הציור הארץ ישראלי, זה של זריצקי זה של קופפרמן, הוא של הצטברות שכבות האוטמות וחוסמות את אלו שמתחתיהן. כך שהמודרניזם הישראלי נשמע כמו זעקה מבעד לכף יד החוסמת את הפה. הוא נראה כמו תחבושת המסתירה פצע. הרישום הפתוח והאוורירי של לארי הוא הסרתה של כף היד הזו. אפשרות להתבונן אל תוך הפצע. (י.ה.)
מאפשר לנו התל של אברמסון לא להיות באי היכולת לדבר, אלא לדבר בדיוק את אי היכולת הזו. יש לזכור בהקשר הזה, שהמבנה של הציור הארץ ישראלי, זה של זריצקי זה של קופפרמן, הוא של הצטברות שכבות האוטמות וחוסמות את אלו שמתחתיהן. כך שהמודרניזם הישראלי נשמע כמו זעקה מבעד לכף יד החוסמת את הפה. הוא נראה כמו תחבושת המסתירה פצע. הרישום הפתוח והאוורירי של לארי הוא הסרתה של כף היד הזו. אפשרות להתבונן אל תוך הפצע. (י.ה.)
לרישומי הפחם היפהפיים של אברמסון, המציגים ערמות פסולת בניין ושאריות מודרנה, יש שני הקשרים מידיים עליהם כבר נכתב לא מעט: הציור האחרון של פליקס נוסבאום, ומלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין. אתייחס אליהם בחטף בכדי לא לחזור על דברי אחרים ולאפשר למחשבות שלי להופיע ללא הפרעה. פליקס נוסבאום מצייר ערב מותו, ערב חורבן יהדות אירופה כולה, ולמעשה ערב ירידתה של הקדמה כמושג אופטימי מעל במת ההיסטוריה המערבית, ערימה דחוסה של אובייקטים מעולם הרוח והאמנות ההופכת לאשפה במגרסה המטפיזית של אושוויץ. מלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין, מועף אחורה מהגל המתגבה של חורבות ואסונות בסערה איומה. מה שאנחנו מכנים קדמה, הוא אומר, היא הסופה הזו. בשני המקרים אנחנו רואים אבדן אמונה. אבדן אמונה בקידמה ואבדן אמונה בכוחה של האמנות. אז איך מציירים אחרי אושוויץ? אחרי הרגע שהחל ממנו כתיבת שירה היא מעשה ברברי? איך מייצרים תרבות, וקידמה, שעה שברור שאי אפשר להאמין בהן? הפתרון הוא לצייר את הבעיה; את הערמה המתגבהת, לפתוח לדיון את החורבה של המודרנה.
וזה הרי, כה וכה, סדר היום הפילוסופי של לארי אברמסון מאז ומתמיד: להביט אל התהום המרובעת של מלביץ'. הציור מת - נעשה מגווייתו טבע דומם. אלו הן נקודות מבט תקפות ואני לא מבקש להחליפן, רק להעמיד עוד אחת, לצידן. אני מבקש להציע את הערמה כחתך עומק. כמבט אל הציור לא ממול, לא מנגד, לא מצד הדימוי, אלא מצד הזמן. אם נניח שציור הוא עוגה, הרי שלרוב אנחנו רואים אותה מצד הציפוי, מבחוץ. אבל כשאנו פורסים בפרוסה מהעוגה, ניתן לראות את שכבת הבסיס את הטורט, את המילוי ואת הקרם - מהצד. התל, אותו צביר של שכבות ארכיאולוגיות יש בו קסם רב, משום שהוא נותן לנו באחת, כהרף עין, מבט על אלפי שנים. הנה הכנענים, והנה עליהם ממלכות ישראל ועליהם אני לא יודע - הממלוקים והביזנטיים וכו'. בעידן הפוסט היסטורי שלנו התל הוא טיעון בעד ההיסטוריה. אני מציע לחשוב על ציורי הערימה של אברמסון כמו על כנסייה ביזנטית הבנויה מאבני מקדש רומי הבנוי מאבני מקדש יווני שנבנה על חורבות בית כנסת עתיק שעמד על אתר פולחן לבעל, וייתכן שהכנסייה הזו משמשת כיום כמתנ"ס.
הנה דוגמא מעניינת למה שאני מתכוון אליו. מבחינה סגנונית אני מאתר ברישומי הפחם האלו משהו מעבודותיו של פיליפ גסטון. גסטון הוא הוא עצמו צייר שפנה למעין פופ ארט לאחר שכבר התבסס כצייר מופשט. המופשט הוא אמוני, המופשט הוא אופטימי, המופשט הוא פני השטח. הפופ הוא חילוני, הוא אירוני, פסימי. אבל הפופ ארט של גסטון הוא כנסייה מאבני מקדש. יש בו יסודות חזקים של המופשט שהיה אי פעם. והנה, כך, מאפשר לנו התל של אברמסון לא להיות באי - היכולת לדבר, אלא לדבר בדיוק את אי היכולת הזו. יש לזכור בהקשר הזה, שהמבנה של הציור הארץ ישראלי, זה של זריצקי זה של קופפרמן, הוא של הצטברות שכבות האוטמות וחוסמות את אלו שמתחתיהן. כך שהמודרניזם הישראלי נשמע כמו זעקה מבעד לכף יד החוסמת את הפה. הוא נראה כמו תחבושת המסתירה פצע. הרישום הפתוח האוורירי של לארי הוא הסרתה של כף היד הזו. אפשרות להתבונן אל תוך הפצע.
אני זוכר שלפני שנים ראיתי בספרו של ג'יימס אלקינס WHAT PAINTING IS תקריב של ציור מאת טיציאן. זה לא היה תקריב ממול, אלא מהצד, ככה שרואים את העץ, ועליו את הבד ועליו את הגרונד ועליו את הגריזאיי ועליו את שכבות הגלזורה. זה היה מראה מופלא, מקס ארנסטי, והיה בכוחו לשבור את הבו-זמניות של הציור, להציץ אליו כמו שאטימולוגיה נותנת הצצה למה שהמילה עצמה מסתירה. ברגיל, לארי אברמסון יוצא מהסטודיו כמו בלש. הוא אוהב לומר: כמו מרגל. הוא אוסף מהעולם ראיות מז"פ ומביא אותן לסטודיו. אבל בסדרה הזו הוא מביט אל העולם, אל אתרי בניה וחורבן. הוא רואה את התל (שצורתו תמיד כעין המשולש, הצורה החזקה בטבע), והוא מלמד אותנו שהעבר לא עובר ולא נמחק. שהפתרון לדטרמיניזם הוא רפלקטיביות. הפתרון למבוי הסתום של הציור הוא לצייר את המבוי הסתום. הפתרון לקץ ההיסטוריה ואבדן מושגי הקדמה והאוונגרד מצוי ביכולת לדבר על ואת הקץ הזה ממש. ובכך, להחזיר לאמנות, להחזיר לנו, הצופים, את האמונה במעשה האמנותי.
יונתן הירשפלד, יולי 2022
צילום: שלמה סרי
