ישנו דבר מה שתמיד עניין אותי במוזיקה. והוא יחסה של זו לריק. לאין. לשקט. לתיבות התהודה הריקות שבכלי הקשת. לתעופה הרכה מכל רוך של הצלילים הנעים באוויר. מוזיקה חייבת הפסקות. כמו בין פעימת לב אחת לחברתה- אחרת אין זה לחן -אלא צפירה מתמשכת. והנה באה יצירה זו של רון ארד והניחה את הריק בלב המוזיקה ובמרכז הבמה. הנוכחות העזה של הנגנים שאינם, הופכת את המוזיקה לזיכרון, לטראומה, לצלקת. (אני נזכר כעת באהובה אחת שהייתה לי פעם שהחתול הקטן שלה נהרג, היא הצביע על הזרוע שלה ואמרה לי "תראה, עוד יש שריטה- וכבר אין חתול!)

ההפרדה בין הרכב לדימוי הרכב שראינו לעיל, היא משחק ילדים מול ההפרדה של המוזיקה מכלי הנגינה. אם קודם דיברנו על הפיכת הדבר לתמונה על ידי אבדן הייצוג והסובייקט הרי שכאן, יש לנו מוזיקה ללא מוזיקאים. מוזיקה ללא ניגון. מופע רפאים דומם. הנגנים הלכו. האורות כובו. הקהל הלך הביתה. המסך ירד. והנה המנגינה מתחילה מעצמה.

מופעים כאלו, של הנפשי המתגלה כמכני. מעוררים אצלנו תגובות עזות, לא פעם אל-ביתיות. דבר מה מוכר מופיע לפנינו כזר.  הלחן המנוגן אוטומטית מתוך הכלים הנחים מקבל כעת נמענים חדשים: הוא מנוגן כעת עבור- ואודות- הנגנים החסרים.

ברם זוהי בסופו של דבר עבודה חזותית. אנו רואים את  קימורי הכיסאות ואת איכותם האסתטית של כלי הנגינה. אנחנו רואים את הדיאלוג הצורני בין הכלים לרהיטים. זהו סוג של יופי המצוי בדברים והוא עומד כאן בניגוד ליפי המוזיקה. זו, מאז ומתמיד ידועה כמטאפורה ליופי בר חלוף.

אני מציע אם כן לחשוב על קוורטט כיצירה על מקומו של הריק, של האין, בתוך היפה.

‍

‍

יונתן הירפשלד, מאי 2021

קרדיט צילום: סטודיו רון ארד

The video was produced by Shifting Vision, a global platform exploring the relationship between Art and Actuality