גן הפסלים של גלריה גורדון, בשונה מפרויקט של העירייה, או מאנדרטאות ציבוריות למטרות הנצחה, שואף להיות גן פסלים, ממש, במובנו הקלאסי. הוא מבקש ליצור חוויה נעימה ולמקם בינות העצים והצמחייה הנמוכה, לצד ספסלי ברזל צנועים, כמה פסלים מטובי הפסלים של הגלריה.

זוהי הזדמנות לראות פיסול שאינו משובץ בארכיטקטורה או במרחב העירוני מחד אבל גם לא טובע במיצבים הגלריסטיים והמוזאיליים מאידך. הזדמנות לשבת, לנשום, להתבונן בשקט. כאן, מתמרים ענקי הברזל של דורצ'ין, כאן מהלכת ג'ירפה של פיליפ רנצר וכאן מרחפות רוחות הרפאים של עופר ללוש.  

בין היתר נתן למצוא בגן את "מוצא אל הים" של דורצ'ין. שילוב נועז בין מאצ'ואיזם שרירי של פאלוס פלדה אימתני, כמעט טוטם אינדיאני, לבין פגיעות גופנית. יצירה בה מצליח דורצ'ין לחלץ מהברזל החלוד פואטיקה רכה ומעודנת. לפסל תחושה עזה של "פנים וחוץ". של מעטפת אגו קשיחה ולא מודע אמורפי. של עור שריוני נוקשה החושף בקרביו מערך ביו-מורפי, של שרשראות המעלות על דעת איברים פנימיים.

דורצ'ין כמוהו כעוץ לי גוץ לי, טווה זהב מקש. הוא עובד עם השאריות התעשייתיות המחלידות של ציוד חקלאי וכיוצא באלו שיירי מתכת קרועים נטושים ואבודים. הוא מציע להם גאולה וקסם. ולנו הוא מציע צוהר למנגנון הפנימי של היפה: שכן, האין זו מן המקובלות שאינה צריכה להוכחה שהיפה הוא הגאולה ממלכת התכליתיות? שהיפה הוא נוצות הטווס האומרות לטווסית: "ראי, אני עודף, איני יכול לברוח מנמר, הכבדתי על עצמי, וכל זה בשבילך!"

כך למשל יכול דורצ'ין להפוך את הברזלים הכבדים המחלידים שלו למלאכים. המלאך הוא אחד הדימויים הדומיננטיים ביותר בתרבות המערב. ממלאכי הרנסנס המכונפים דרך מלאך ההיסטוריה של בנימין בציורו של פאול קליי ועד המלאכים של עידן האיידס במחזהו המפורסם של טוני קושנר: הם מסמנים חוליה מקשרת בין האדם לגאולה. ובעבודתו של דורצ'ין זוהי גאולת הברזל באמנות.

ולצד הדורצ'ינים, על מעמד ברזל לבן תחת עץ מונח פסל הברונזה "ראם" של סיגלית לנדאו. הפסל הוא צומת בו נפגשים שבילים שונים ממקורות רחוקים. זהו שביל הפיסול באבן שמתחיל באדם הקדמון עובר בתרבות הקלאסית ברנסנס ובבארוק ונמשך עד ברנקוזי. זהו השביל של דימויי ראשי אייל וחיות פולחן דומות באמנות הישראלית מדנציגר והכנענים ועד אלי גור אריה. וזהו השביל בו הלכו אמניות נשים (קאלו, אוקיף כדוגמאות מובהקות)- ודיברו את העוצמה והיופי שבמיניות: פסלה של לנדאו חלק, ענוג, יש בו רמיזות ארוטיות. האבן היא הגוף והגוף הוא הראם.

ממעל משקיף הסורג של ציבי גבע. כמו הבלטה והכאפייה גם הסורג הוא דגם מופשט של ה D.N.A. הישראלי. איזה קידוד אסתטי של אמיתות פוליטיות כלכליות וחברתיות. הכסא של לפשיץ עומד בפינה, כמו איזו מטאמורפוזה אובידית או קפקאית, משל לחפצון האדם, שלב אמצע בין האדם והכיסא, ידיים רגליים, צלעות, יד, כשל קבצן מושטת לנדבה, ובכל זה אווירה קרקסית, מעוכה, מתריסה. כל פסל יכול לפסל צורה. אבל צריך להיות אורי לפשיץ בשביל לפסל אי- צורה. שלב ביניים. תהליך.

עוד ניתן לראות בגן את פסליו של סשה סרבר שמעמיד שם את איש טבעות הכסף שלו לצד מעין זיוף של ענף עץ בעבודת סייט-ספסיפיק ממזרית. המפגש שברבר מציע בין ההיי-טק והלאו-טק, בין העתידני והעבר. גוף אורגני וחומרים תעשייתיים הולם את הגן הזה ואת מיקומו.

גם בכניסה לגן וגם בעומקו ישנן דמויות של עופר ללוש. קבוצות, פרטים, אישה, ראשים, אחדות מהן צבועות באיזשהו סגול שיכול להזכיר את הזוהר האפל שרואים לפעמים בשלוליות שמן בשולי הכביש: משהו זוהר ועמום בה בעת, כבד וצמיגי אך מעוטר בקרום של אור צבעוני.

לצד הדמות היפה של ללוש ממש בכניסה ישנה ברונזה קטנה של יאן ראוכורגר. דמות אישה, עם תחושה חזקה של שימור איכות עבודת החמר ביציקת הברונזה. ניכר בה שנעשתה מהתבוננות בגוף חי, נושם, משתנה תדיר, ויותר משהוא מנסה לתפוס את הגוף הוא מנסה לתפוס את ה"אנימה", התנועה הפנימית, זו שתמיד עצורה בגוף החי- גם בעומדו במנוחה.

‍

יונתן הירשפלד, מרץ 2021

‍

‍