לצד, וגם אחרי הציורים הבהירים, עם התשלילים ההקרנות והגופים הגאומטריים, יצר שלזניאק את העבודות המוזהבות. האווירה שלהן אחרת. אחדות מהן נוצרו סמוך למותו. משהו מסיפור של אדגר אלן פו מרחף מעליהן. יש בהן צילומים לעיתים של "האיש שרצח את לינקולן". לעיתים רפרודוקציה של רמברנדט. או תמונה משובשת של חברים או דבר מה שכבר אינו ניתן לזיהוי. במבט ראשון נדמה שזהו המהלך ההפוך מזה של העבודות הקודמות: לא טכניקה פופית ושיעתוקית אלא משיכות מכחול עזות מבע ומראה בארוקי. שלזניאק עבד כעת עם גלזורות. טכניקה אנושית ועדינה ליצירת כתם מופשט; כתם מהסוג השמור ליצירות אולד מאסטרז, שכבות שקופות ומבריקות המעניקות איכות שקיעת השמש בזהב וברנד סייאנה לכל מה שהן נוגעות בו. אבל אני מבקש לטעון שזהו שוב אותו מהלך: גם כאן זוהי הרחקת עדות. גם כאן השפה השאולה והפעולה היא טכנית, ריקה: כן, אלו הן גלזורות, אבל הן אינן מונחות על "גריזאיי" (grisaille) עדין ואינן משרתות את האשליה: הן חושפות את עצמן. ומשיכות המכחול אינן אקספרסיביות כמו שהן "אקספרסיביות". ודווקא מהמקום הזה, מהריחוק המודע לעצמו הזה, צף ועולה הקסם והפיוט.

בעצם, הרי, זו לא חוכמה להיות פיוטי בפחם רוטט על נייר. כמו שזו לא חוכמה לעשות פופ ארט בספריי על תשליל. החוכמה היא בדיוק לנטרל את ההגנות של הצופה, לספר לו שהוא רואה דבר מה שהמערכת החיסונית שלו כבר מכירה, ואז להכניס את הרגש, את המלנכוליה, את הדרמה האנושית בין הסדקים. הבה נראה זאת אצל נתן זך. בשיר "דיוקן עצמי לילי" הוא כותב:

הגולגולת משתקפת בחלון

בלתי גופנית, ממושקפת, עטורת זקן

ניבטת בי בחומרה, עוד לא לבן

והקורא אומר לעצמו: הו הנה משיכות מכחול! הנה גלזורות שקופות, הנה נושא בארוקי, גולגולת משתקפת על שמי הלילה! אבל זה לא הולך לשם. מיד פולש העולם לתמונה. צפירה מהנמל, חיפה בלילה כמו שהיה אומר רפי לביא, והשיר מסתיים בווידוי שהמשורר כלל אינו יכול לקרוא וקל וחומר לבטא את התכנים האלו:

לילה מלא בבואות, סימנים, פנים

דבר אלי דברים ברורים, נחוצים,

אם לא מוטב שתחריש.

הנה כי כן בלב אווירת האדגר אלן פו הזו שנכנסנו אליה מרצון מדבר פתאום המשורר אל הלילה כמו לאיזה פקיד בביטוח לאומי: "דבר אלי דברים ברורים! נחוצים!" הלו, מה אתה מקשקש?

וכך יוצא שבעבודותיו של הנרי שלזניאק יש בו זמנית משהו מאד עכשווי, כמעט גרפיטי או אמנות רחוב, ומשהו מיושן, משהו שהזמן גרמו, מעין איכות של וויסקי חום זהוב. ילד שמצלצל בפעמון ובורח ובה בעת פרח מיובש בלב ספר. בניגוד להגיון הרגיל של קולאז' הדיקט הארץ ישראלי, הבהיר, האירוני, החילוני, התל אביבי, היה הקולאז' של שלזניאק עמום, עטוף גלזורות זהובות, קשור בחוטים שונים ומשונים הן לאומנות האולד מאסטרז האירופית והן לפופ ארט - בשנים בהן הפופ ארט התקשה להתקבל על הטעם המקומי. אבל בשני המקרים השפה הציורית פועלת נגד עצמה. חושפת את המכניות הריקה שבה. אוטמת את הליריות בטיח. ודווקא בכך, מאפשרת לרגש אמיתי ואותנטי להגיח במקום הכי לא צפוי.

יש תבשילים כאלו, למשל מקלובה, שנבנים שכבות על שכבות בסיר, אבל אז רגע לפני ההגשה הופכים אותם על מגש. ומה שהיה סמוי בקרקעית הבלתי נראית הופך להיות הציפוי העדין והעשיר בטעם שהוא לב המאכל. ואפילו אם זו מטאפורה מעט גסה, יש משהו קולע בכך, באופן שבו שלזניאק הופך עלינו את הציור, והאמת הרגשית שהוסתרה על ידי המבעים הטכניים המרוקנים מהקשרם נחשפת לפנינו לפתע.

לסיום, בשורש תפיסת המציאות שלנו ישנה אופטימיות לא מבוססת. אחרי הכול, איך אתה יודע, מהרגע שיצאת מהבית שהוא לא עלה באש? איך אתה יודע שזה לא המצב, שמאחורי כל צעד שאתה עושה - העולם מוחרב כולו מאחוריך, ונברא רק מספיק מולך, ובעצם אתה מתהלך על אי של יש בים של אין המושמד מיד בהסיטך ממנו את המבט, ונברא אך ורק עבורך בכל סנטימטר וסנטימטר הנתון לחווייתך? אתה לא יודע. אתה אופטימי. לפעמים אני חושב על העבודות של שלזניאק כך: זוהי תמונת העולם של מי שתפיסת המציאות שלו היא פסימית. הציור הוא ים של אין עם איים של יש, והכל, מחליק על קרח דק, הולך על חבל דק, מאיים להימחק כחלום ברגע היקיצה. זוהי כביכול אמנות שמתקשה להאמין בקסם ובמיתוס של מעשה האמנות עצמו. ועל כן, יש משהו כה משכנע, כה מפתיע בכך שהעבודות מפעילות בדיוק את הכוחות שאותן הן מכחישות. הן מקסימות בעל כורחן. רוחניות בניגוד לכוונתן המוצהרת. והרי, שיש בכך היגיון, כפי שכתב קפקא ביומניו:

"המאמין אינו חווה ניסים - אין רואים כוכבים באור היום".

‍

יונתן הירשפלד, יוני 2022

‍