"האמנות קשורה במקורה ליסוד הזה של חוסר אונים שלתוכו הכל צונח כאשר האפשרי מתמעט", כותב בלאנשו כשהוא מנסה לחשוב על האופן שאמנות מגיבה להיסטוריה. ובאמת, ההיסטוריה מעמידה את האמן במבוכה. אמנים רבים מסרבים להגיב לאירועי השעה כרודפים אחר נוצה ברוח. הם חשים כי אמנות מבקשת לעצמה עומק, פרספקטיבה של זמן, עיבוד והפשטה. אבל יותר מזה, הם בוטחים בלא מודע: "ההיסטוריה תיכנס גם אם אצייר טבע דומם" הם חושבים. הרי אתה לא יכול לברוח מעצמך. אמנות איננה עיתונות, היא גם לא תקשורת חזותית. ויש כאן עוד רובד: אמנות איננה מדברת דרך סימנים וסמלים. תוכן אמנותי עובר באופן דק יותר, מעודן יותר, עקיף יותר. הוא מורגש - יותר מאשר נאמר. נרמז. הוא מונכח על ידי אופן הפעולה של הצייר. אופן הנחת הצבע, הקו, הכתם, הקומפוזיציה. אמנות, כך מרגישים רבים, היא תקשורת מסביב לשפה. היא איננה מאמר מערכת.

ובכל זאת ההיסטוריה דופקת בדלתו של האמן. המלחמות הנפוליאוניות מוציאות מגויה את ה-3 במאי ומבטהובן את הסימפוניה השלישית. האמנות מחפשת לימבו. אתר לשהות בו שאינו גן העדן של אמנות לשם אמנות ואינו הגהינום של אמנות מגויסת או פוליטית. הלימבו הזה הוא המוות והחזרה.

בהמשך אותו טקסט שאיתו פתחתי, וכפתרון למבוכה הזאת, ממשיך בלאנשו: "...יש בסביבת האמנות חוזה הכרות עם המוות, עם החזרה ועם הכשלון. ההתחלה מחדש, החזרה, הכרחיות השיבה, כל מה שעליו רומזות החוויות שבהן תחושת הזרות קשורה בידוע-כבר, שבהן חסר הכפרה לובש צורה של חזרה אינסופית, שבהן הזהה ניתן בסחרחרת הכפלה, שבהן איננו יכולים לדעת, אלא לדעת-מחדש..."במילים פשוטות, הצייר מחליף את האימה של ההיסטוריה באובייקט. בסדר פעולות. אבל הציור אינו הופך לתרופה. אינו סותם את הפצע המדמם, ולכן יש לחזור ולהתחיל מהתחלה.

סדרת הציורים הקטנים, המעושנים, החרוכים והכאובים של גלעד אפרת תחת הכותרת מחזור אוקטובר, הם מהלך ברוח מוריס בלאנשו. אין כאן צילומים של אירועים מהמציאות, אין כאן את סרגל האמן מונח כנגד המציאות. תחת זאת, סדר הפעולות, גודל הבד, הכשלון והחזרה. המריחה בידיים חשופות, הניגוב במגב, הבנייה והאיטום, ההריסה והחישוף. החומר, הצבע, הגבול, המסגרת והקומפוזיציה מדברים. ומה שהם אומרים אינו ניתן לפרפרזה במילים - שלו ניתן היה לאומרו לא היו הציורים נולדים.  

יצירתו של גלעד אפרת עוסקת בשכבות, עוסקת בארכיאולוגיה: כמטאפורה וכפרקטיקה. היא עוסקת במה שמתגלה כשמשהו מוסר (באנגלית discover מילולית זה להוריד את הכיסוי). היא עוסקת באילם - במה שלא נאמר כי הוא קבור תחת השכבות. בעיוורון - במה שאינו נראה כי מתחת לצבע, כי הוא בחושך הסימבולי. כשמשהו נורא מסתיר את שמש הקריאות החזותית. זה המוות. המוות מרחף מעלינו ומטיל צילו עלינו כל הזמן. בציורים אלו מצליח אפרת לצייר את צל המוות.

‍

יונתן הירשפלד, מאי 2024