ואכן סדרת ציורים זו היא חמה, צבעונית, ורוטטת. היא רואה באותה עין את המוצגים ואת האנשים ואת החלל. היא מנסחת עמדה דואלית המטילה ספק על מה שהייתה אמורה להיות משאלת המוות של הציור החי - למות במוזיאון. (י.ה.)
ואכן סדרת ציורים זו היא חמה, צבעונית, ורוטטת. היא רואה באותה עין את המוצגים ואת האנשים ואת החלל. היא מנסחת עמדה דואלית המטילה ספק על מה שהייתה אמורה להיות משאלת המוות של הציור החי - למות במוזיאון. (י.ה.)
יפה במיוחד הוא ציורו של נמרוד, המוצב כידוע מחוץ לאמנות הישראלית ומולה, בצומת שבינה ובין הארכיאולוגיה, כאובייקט שנשלף מהעבר המדומיין שלנו. (י.ה.)
יפה במיוחד הוא ציורו של נמרוד, המוצב כידוע מחוץ לאמנות הישראלית ומולה, בצומת שבינה ובין הארכיאולוגיה, כאובייקט שנשלף מהעבר המדומיין שלנו. (י.ה.)
לא מזמן ראיתי סרט שעקב אחרי הצגת פסלים של אנטוני גורמלי באופיצי בפירנצה. זה לא היה מעניין במיוחד כשלעצמו, רק שבשולי הדברים עלתה השאלה על מקומו ותפקידו של המוזיאון: להציג, למיין, לקטלג, לחקור, לאפסן, לתווך לציבור הרחב- כמובן, אבל גם: להפוך את החי להיסטורי, את התמיד סתום לבהיר, את החד פעמי לנתון בהקשרו הסגנוני ההיסטורי הכלכלי והחברתי. להפוך את הדתי לתיירותי. (ואכן, אין דבר משותק יותר מישו על הצלב שהוצא מהכנסייה והוצג במוזיאון), את מה שנועד לעיניים מאד מקומיות לכזה המיועד לעיניי תיירים. ובאמת, המוזיאון הוא חלל מוזר מאד עבור היצירות שבו- הן מורמות מזרם החיים אל הקיפאון של הנצחיות.
כשמיכאל קובנר מפנה את מבטו אל המוזיאון נוספת לשאלות הכלליות שהעליתי כאן, השאלה הפרטית: על הצייר והמוזיאון. על אפרוריות המוזיאון ומבטו הצובע בעוז של קובנר. על מאובקות המוזיאון ונוצצות ציור של קובנר. על קפאונו של המוזיאון והרטט החי שבציור. ואכן סדרת ציורים זו היא חמה, צבעונית, ורוטטת. היא רואה באותה עין את המוצגים ואת האנשים ואת החלל. היא מנסחת עמדה דואלית המטילה ספק על מה שהייתה אמורה להיות משאלת המוות של הציור החי- למות במוזיאון.
יפה במיוחד הוא ציורו של נמרוד, המוצב כידוע מחוץ לאמנות הישראלית ומולה, בצומת שבינה ובין הארכיאולוגיה, כאובייקט שנשלף מהעבר המדומיין שלנו, כמו אותה חותמת עם השם נתניהו שראש הממשלה לשעבר נהג להתגאות בה; אין לך נקודה ארכימדית חזקה יותר להשעין עליה גוף אידיאולוגי מכזו שהיא חיצונית לו ומעט מדומיינת. והרי כל דמות המכוננת מערכת סימבולית נמצאת מחוץ לה: נפוליאון הוא איטלקי, ישו הוא יהודי ומשה נסיך מצרי. וכך גם כל עבר שמכונן סדר אידיאולוגי, ספוג בדמיוני: הגרמאנים המדומיינים של וואגנר כמו הרומאים המדומיינים של הפאשיזם והמכבים המדומיינים של הציונות. כשבאמת, לא היו הגרמאנים דומים כלל לייצוג הוואגנרי, מיטב הקיסרים הרומים כלל לא היו איטלקים והחשמונאים התבוללו תוך דור אחד. רוצה לומר, הביטו בנמרוד הזה של קובנר, מעט שמנמן יותר מהמקור, פחות אדמדם -אפרפר, פחות עיני לטאה ויותר עיני מבקר ישראלי, זוהר לו בבק-לייט של התערוכות האחרות, ובאופן מובהק פחות ארוטי, יותר משרדי. הנה כי כן מת נמרוד הרדיקלי המטיל ספק בנארטיב הציוני כולו (כעין היפוך של הכמיהה להפוך את ישראל לסניף של אירופה, וילה בג'ונגל- ותחת זו קריאה להיות מקומי, קריאה כנענית להתערב בעמי המקום ולהיעשות ביחד אתם למרחב שמי- כנעני גדול) נמרוד האנטי יהודי (בתנ"ך כתוב שהיה ציד. רש"י מפרש: ציד נשמות לה'- כלומר מתחרה עם אלוהים על לב הבריות) נמרוד שמשמעות שמו היא "נעשה מרד!" עומד לו כמשקולת נייר על שולחנו של עורך דין. כטורף שעקרו את ניביו, ובעצם אינו חולש על שתי הממלכות- זו של אמנות ישראלית וזו של אריכיאולוגיה, אלא מודר משתיהן. ציורי הסדרה הזו של קובנר, יפים זוהרים ורוטטים הנם גם תמרור הזהרה: חיבוקו של הממסד חם אך משתק, מבטו מנציח אך מסרס.
יונתן הירשפלד, פברואר 2022
