ציורי השטיחים של אסד עזי צועדים משני עבריו של הגבול המגדיר את מושג הדימוי: מן הצד האחד אלו הם ציורים מופשטים במסורת המופשט האמריקאי, עולמות של שדות צבע ודפוסים חוזרים, ומן הצד השני אלו הם ציורים ריאליסטיים של שטיחים. או לפחות, אם לא ציורים של שטיחים שישנם בעולם, אז דימויים משכנעים של שטיחים שיכלו להיות בעולם. ובניסוח חמור יותר, משום שהטכניקה שבה הם נעשו כרוכה בהדבקות של בדים ואובייקטים מן המוכן: הללו הם גם דימויים אמנותיים אודות שטיחים, וגם, באמת שטיחים.  

בכך פועלת אמנותו של עזי בשני הכיוונים על הציר של "שם"/"כאן". עבודתו מתאפיינת במזיגה של תכנים מקומיים, מעולמו האישי ותוך מבט מפוכח על המציאות הפוליטית- לתוך צורות ומנגנוני ייצוג של האמנות המערבית הקלאסית, מן הכיוון אחד, והכללה של דימויים מערביים באופני ייצוג מסורתיים, מקומיים מן הכיוון האחר.

אז מה קורה כשרות'קו נעשה לשטיח?- הוא מוצא את מקומו: שהרי השטיח הוא אובייקט של תפילה- ומהו הציור של רות'קו אם לא אובייקט של תפילה?  ואולי זה המקום להעלות עוד אסוציאציה מתבקשת: המופשט האמריקאי היה גם המקום שבו לראשונה ויתר הציור על האנכיות שלו, והונח אופקי על הרצפה. למשל בציורים של ג'קסון פולוק שזיקתם לרליגיוזי היא מן הידועות. בהקשר הזה אפשר לחשוב על השטיחים של עזי כעושים את המסלול ההפוך מהמופשט של פולוק: מהשטיח האופקי על הרצפה- לציור התלוי על הקיר.

שטיח התפילה הוא אובייקט מיוחד. יש לו כיוון, הוא עוזר לנו להבין כיצד אנו מתמקמים בעולם. אמנות גם היא אובייקט שעוזר לנו להתמקם בעולם: החל מהאשלייתיות הרנסאנסית הממקמת אותנו כעין במרכז וממול הדימוי שכל קווי המגוז שלו נאספים במרכז אל מולנו, והעין שלנו מכוננת אותו, דרך המבט מלמטה למעלה בכנסיות ענק, בציורי תקרה, בסרטי תעמולה ועד לאותן יצירות (מהשגרירים של הולביין ועד יעקב אגם) המשתנות לפי נקודת מבטו של הצופה. להתמקם מול כמה קווים אופקיים ואנכיים בחלל בנקודה שבה הם נאספים לכדי קובייה: זה להיות סובייקט. אנחנו עסוקים כל חיינו בלמצוא את הנקודה שממנה העבר שלנו מקבל משמעות ולעתיד שלנו יש נתיב: שטיח זו עבודה על המתמקמות, על רגש דתי, ועל הזיקה בין הללו לבין אמנות.

העבודות נוגעות גם באחת הנקודות הכואבות והמורכבות: הקשר בין העולם דובר הערבית למסורות איקונוקלסטיות- נקודה כואבת כי עזי הוא צייר החוגג את הדימוי. צייר שחש בנח עם ציור ערום, ועם תולדות האמנות המערבית. אחד הפתרונות למתח הזה הוא השימוש באורנומנטיקה. הדפוס החוזר, הדגם הנפרש לאינסוף, הוא עוד נגיעה בקו הגבול עליו אנחנו מדברים. כי הוא מופשט- אבל הוא דבר מה בעולם. הוא ייצוג -אבל קשה לומר של מה.

יצירתו של עזי חשובה עבורנו כי כמוהו היא בת-בית בשני עולמות.

‍

יונתן הירשפלד, מרץ 2021