החיבוק של עופר ללוש, שוחה בחלל. צף. עם היד האחת, מושטת לשלום או מוקעת לצלב –בחלקו העליון, והראש, הנפתח לעולם כמו קונכיה, בחלקו התחתון. פסל זה הוא מעין דיון באופנים בהם אנחנו מרשים לעולם לפתוח שגרירויות בתודעתנו. אנחנו שולחים החוצה את הידיים ואת העיניים כמו שנים עשר המרגלים לארץ המובטחת. "הציור מעורר ומביא לשיא עוצמתה את ההזיה שהיא הראייה עצמה" כותב מרלו-פונטי ב "העין והרוח", "שכן לראות פירושו להיות בעלים מרחוק... הציור מרחיב קניין מוזר זה לעבר כל היבטי ההוויה.." ובהמשך אותם דברים: "הצייר- כל צייר שהוא- בזמן שהוא מצייר, מיישם תיאוריה מאגית של הראייה. עליו להודות שהדברים נכנסים לתוכו... שהרוח יוצאת דרך העיניים לטייל בדברים". זהו ההישג הגדול של ללוש שהדברים האלו שנכתבו על ציור הולמים את פסליו. ואכן, הארון הזה מעלה על הדעת דף במחברת סקיצות, כאן יד, כאן זוג מתחבק שם ראש. זהו פסל דמוי מחשבה. פסל המתחיל לומר דבר מה כמה פעמים, כמו סופר הכותב שוב ושוב את עמודי הפתיחה לרומן ולבסוף מביא למו"ל ספר ובו מאות עמודים ראשונים. זהו פסל על הרוח המשוטטת בעולם, ועל הגוף שבו העולם הזה מתארגן מבפנים.

משחר ההיסטוריה היו פסלים חלק ממכלול ארכיטקטוני. הפסל החופשי, כמו דוד, העומד במרכז החדר ומצפה שיקיפו אותו הוא היוצא מן מהכלל ולא הכלל. מספיק להתבונן בתוכניות שעשה מיכלאנג'לו לקבר יוליוס השני כדי להבין באיזו מידה תפס גדול פסלי הרנסנס את הפסל כאיבר בגוף, כפרט ממכלול, כאלמנט ארכיטקטוני. בעוד שהאמנות המודרנית חגגה את הפסל החופשי, בעשורים האחרונים קרס הפיסול, במידה רבה, אל תוך האינסטליישן. האינסטליישן אינו מתייחס לפסל כפי שעשתה הקתדרלה או מצבת הקבר: זהו אינו מערך תומך מעלה ומדגיש המהווה רקע לפסל אלא ישות שלמה ש"בולעת" את הפסל לתוכה. החיבוק של עופר ללוש מצליח לחמוק משני אופני הייצוג האלו: הארון אינו במה או גומחה לפסל, אבל הוא גם אינו מיצב שבו הפסל יכול היה להיות מוחלף כמו צריח של שחמט שנפל מתחת לספה והוחלף בפקק של קולה אך שמר על "משמעותו" בשל תפקידו במכלול.

ארון הוא משק אוטרקי. הוא מקיים את עצמו. כל אלמנט בתוכו הוא פסל עצמאי. התחביר של הפסלים ביחד אינו מכריע את משמעותם. החומריות המשונה של הארון, קווים דקים ויציקות עבות. הדימויים המתמוססים ונמוגים לגושי ברונזה עמומים ואילמים. הגדול והקרוב ליד הקטן והרחוק. נושאים ונותנים אחד עם רעהו כשכנים בבניין. דבר מוזר הוא ארון. ארון קודש. "לצאת מהארון", ארון קבורה. הארון המוביל לנארניה. הארון שהוא ספריה. ארון הוא שיטת ארגון, אנלוגית לגוף האדם. עם למעלה ולמטה. עם קידמה ומעמקים. הארון של עופר ללוש מאכלס דמויות, פעולות. גדמים. הוא איננו גוף. הוא גיליון של איברים ללא גוף. זהו פסל שהוא קטלוג של פעולות פיסוליות. עיצוב הדמות והריסתה. התפשטות בחלל בתוספת חומר ופסילת המיותר בגריעה. החלקה וחספוס. ואולי זו הסיבה שהוא מצליח להיות, כפי שמרלו פונטי כתב על הציור, שיטוט בעולם: הארגון של הפסלים בארון נותן להם בו-זמניות ופרונטליות, ולרגע, הם נעשים לתמונה.

יונתן הירשפלד, אוקטובר 2020