.jpg)
באתי מציור. ציור הוא תמיד מין חלון, תמונה, הפרספקטיבה כפויה עליו. זה נכון גם לגבי ציורים אבסטרקטיים. אפילו ציורים מכוסים שכבות ממשיכים לקיים זיכרון של חלל מדומה. מרכיב אילוזיוני כזה לא נמצא בפיסול. הפיסול הוא קומת הקרקע של האמנויות. הוא הרצון להחזיק בקונקרטי. אתה קרוב יותר אל העוגן ויכול פחות לתמרן, בעיקר כשהעוגן קשור לצוואר. זה ישר מתבטא בחנק. בפיסול אתה מחזיק משהו ביד. זה משכך את הרצון לאשליות. (הילית ישורון, מתוך "יעקוב דורצין: קפלים בברזל ומחוות של קווים", 2009)
באתי מציור. ציור הוא תמיד מין חלון, תמונה, הפרספקטיבה כפויה עליו. זה נכון גם לגבי ציורים אבסטרקטיים. אפילו ציורים מכוסים שכבות ממשיכים לקיים זיכרון של חלל מדומה. מרכיב אילוזיוני כזה לא נמצא בפיסול. הפיסול הוא קומת הקרקע של האמנויות. הוא הרצון להחזיק בקונקרטי. אתה קרוב יותר אל העוגן ויכול פחות לתמרן, בעיקר כשהעוגן קשור לצוואר. זה ישר מתבטא בחנק. בפיסול אתה מחזיק משהו ביד. זה משכך את הרצון לאשליות. (הילית ישורון, מתוך "יעקוב דורצין: קפלים בברזל ומחוות של קווים", 2009)
ברטוריקה הדתית העולם הוא עקבות של האלוהים, עקבות של משהו חסר-תואר. יש עקבות בעבודה שלי, סימני עקבות שמסומנים בפסלים. פעם עשיתי פסל עם עקבות של ציפורים. עקבות . הם שפה. הרי סוס לא משאיר עקבות של ציפורים. עצם קיומה של תודעה מבטיח גירוש יום-יומי מגן-עדן. ביצירת אמנות יש אמת, אבל היא עצמה איננה יכולה להיות אמיתית. זה גוף ראיות שמעיד רק על עצמו. הניסיון לאחד את שני הדברים מוביל להתרסקות. (הילית ישורון, מתוך "יעקוב דורצין: קפלים בברזל ומחוות של קווים", 2009)
ברטוריקה הדתית העולם הוא עקבות של האלוהים, עקבות של משהו חסר-תואר. יש עקבות בעבודה שלי, סימני עקבות שמסומנים בפסלים. פעם עשיתי פסל עם עקבות של ציפורים. עקבות . הם שפה. הרי סוס לא משאיר עקבות של ציפורים. עצם קיומה של תודעה מבטיח גירוש יום-יומי מגן-עדן. ביצירת אמנות יש אמת, אבל היא עצמה איננה יכולה להיות אמיתית. זה גוף ראיות שמעיד רק על עצמו. הניסיון לאחד את שני הדברים מוביל להתרסקות. (הילית ישורון, מתוך "יעקוב דורצין: קפלים בברזל ומחוות של קווים", 2009)
.jpg)
זה מעט מפתיע, ולא מאד אינטואיטיבי, אבל בעצם יש משהו מאד ציורי בכמה מהפסלים העכשוויים של דורצ'ין. עלי שלכת, מלאך נופל, מוצא אל הים ובעל זבוב כולם מהשנים האחרונות מתנהגים כמו ציור. הם פסלים עם חזית. תבליטים. מונוכרומטיים. הם שואבים את כוחם מהקומפוזיציה, מהיחסים בין קו למקצב. בין אנכי לאופקי. גאומטרי וביומורפי. כל היחסים האלה עדינים. דקים. מינוריים. הם רק מפוסלים במתכת הכבדה הגסה והמחלידה.
כמו מישהו שמנגן את סונטת ליל ירח בטובה. המאזין מפרק את רכות המלודיה מעוצמת המדיום. ובאמת, זהו כשרון ידוע שיש לנו כשאנחנו מאזינים ליצירות מסוימות. מי לא מכיר את החוויה כשאתה נוסע באוטו ומאזין לשיר שאתה אוהב כשלפתע משתבשת הקליטה, ואז אתה ממשיך לשיר עם הרדיו, מאזין, כעת, לשיר המנוגן בראשך, במקום ובמקביל לרעש השלג של הרדיו. דורצ'ין אם כן, מנגן לנו ציור מופשט שאותו אנחנו מזמזמים בעל פה, ברדיו בלי קליטה.
אשר על כן אני חש שאלו הם פסלים על זיכרון. לא פסלים על זיכרונות מסוימים, אלא על מנגנון הזיכרון שלנו. ובמיוחד הזיכרון החזותי, התרבותי, הרגישות האסתטית שנובטת אצלנו, כתוצאה משנים של התבוננות באמנות ישראלית. אני חושב שדורצ'ין מפנה את תשומת לבנו למה שאנחנו "מזמזמים בעל פה" ומבקש מאתנו להיעשות יותר מודעים כלפיו.
כף של טרקטור. צינור. שבר. סורג. הללו הם עכשיו אלמנטים של שטרייכמן או קופפרמן, ואולי רק כך, רק דרכם, ניתן לנו להבין את הרגישויות האסתטיות של האמנות הישראלית מחדש. כמו משורר שקורא שיר ישן של עצמו, בתרגום לשפה זרה, ופתאום הוא יפה בעיניו כמו שיר של משורר אחר.
יונתן הירשפלד, ינואר 2022
.jpg)
.jpg)
