כתב העת "הו!" ייחד את הגיליון ה-20 שלו (סתיו 2019) לשאלה הגדולה "מהי אמנות?". מבחר אנשי רוח (ובהם אף אני) התבקשו להציע את תשובותיהם בהתאמה לתחום עשייתם. תפסה את תשומת לבי תשובתו של א"ב יהושע. מה שהפתיע בה היה הדגש ששם יהושע על הפן החומרי של היצירה:

"...כן, חומר, פשוטו כמשמעו. מה היא מוזיקה? קשת שמתוחות עליה שערות של זנב סוס, שמטיילת הלוך ושוב על גידי חיה. מי שנכנס לסטודיו של צייר או של פסל ורואה את בגדיו וידיו המוכתמים בצבעים, או את גזרי האבן המושלכים סביבו, או מי שנכנס לחדרו של מלחין ורואה אותו מסתבך שוב ושוב עם קלידי הפסנתר, מבין עד כמה האמנות נאבקת ראשית כל בחומר עצמו. דווקא משום שהיא מתיימרת להעביר ניסיון נפשי שיש בו גם ממשות אובייקטיבית ולא רק רעיונות היא חייבת להעביר את משמעותה גם דרך תיווכו של החומר ולא רק הרוח. אפילו בספרות אנו מכירים היטב את עבודת הסופר ובעיקר את עבודת המשורר על חומריותה של השפה ולא רק על דרך ייצוגה. על המקצב, הצליל, החרוז, בחירת מילים אלה ולא אחרות וכו' וכו'... יצירת אמנות איננה עבודה אינטלקטואלית או רוחנית, אלא בראש ובראשונה עבודה בחומר". זהו טקסט יפה ויש בו הרבה מן האמת. אלא שמוזיקה עשויה גם מהדממה שבין הצלילים. טקסט עשוי מכל המילים שנמחקו מהטיוטות הרבות. כל פסל משאיר אחריו ערמות חומר שאינן בנמצא בפסל הסופי. כל ציור הוא קצהו של קרחון שעיקרו מתחת לפני השטח של הנראות. המחיקה וההיעדר הם סוג של יש המתקיים מעצם הניסיון להעלים.

זאת ועוד, בעצם, אין כזה דבר למחוק. כמו שאתה לא יכול למחוק עלבון שהטחת בחברך גם אם לא באמת התכוונת, כמו שאי אפשר למחוק את פגיעת הזמן בגוף ולא משנה כמה ניתוחים נעשה, פעולת המחיקה עצמה משאירה סימן. סימני מחיקה. כמו שלטרפנטין ללא ריח יש ריח של טרפנטין ללא ריח. וכמו שהמאחר לפגישה, לא רק לא קיים, אלא קיים בהיעדרו ובתחושת ההמתנה קצרת הרוח של חבריו.

עבודותיה של דגנית ברסט בסדרת רישומי המחיקה עוסקים בניסיון ללכוד את הניואנס החמקמק הזה, בין הקיום לאי קיום שהוא קיום כהיעדר. היא חוזרת על אותו דימוי. הוא מזכיר קצת את האופן שבו מלמדים לרישום טורסו נשי: שני טרפזים החולקים את הבסיס הצר ראש אל ראש. או שעון חול. או את ה"לבניות" בחיפה.  רושמת ומוחקת. הופכת את הדף למצולק מסימני המחיקה, כמו כביש עם סימני חריקת הבלמים ביום שלאחר התאונה. שעוני החול הופכים לסימנים. לאותיות. נכתבים נמחקים. מבקשים להיקרא מבעד לסימני המחיקה. הציור הופך לשיר הלל לגמגום, לחריקה, לצלקת, לשתיקה.

וזאת יש לזכור: אנחנו חייבים צלקות בשביל להחלים. מי שהתהפך עם הרכב בתאונת דרכים ויצא ממנה ללא שריטה, לא על גופו ולא על הרכב, כיצד ילך לטיפול? על מה יספר בערב לבני משפחתו בערב? כיצד יזכור את שאירע לו? ברישומי המחיקה של דגנית ברסט יש משהו יומני. ברסט רושמת ומוחקת. והמחיקה הזו, שהיא ניסיון להעלים היא גם ניסיון לבלוע, לנכס. כאילו המוחק בולע משהו מהנמחק. חישבו למשל על יצירתו המפורסמת של ראושנברג "דה קונינג מחוק". ראושנברג קיבל רישום מדה קונינג ומחק אותו, ואז הציג בתערוכה את הנייר תחת הכותרת דה קונינג מחוק. מי שמביט בציור כיום רואה בו את ההיעדר של רישום של דה קונינג, כמובן, אבל גם את כוחו המאגי של ראושנברג לבלוע לתוכו את דה קונינג.

רישומי המחיקה האלו הם מקרה נדיר שבו הדיבור הציורי נותר תקוע בגרון. הציור כמערכת סימנים מפסיק לתפקד. הסימנים נותרים אילמים. כמו צעקה מבעד ליד החוסמת את הפה הם משמיעים נהמה שהיא הצליל של ההיעדר. א"ב יהושע צדק. במידה לא מבוטלת האמנות היא ביטוי אסתטי של תכנים נפשיים- בחומר. אבל עבודות כאלו כמו רישומי במחיקה של דגנית ברסט מזכירות לנו את גבולות ההגדרה הזו. כאן, המחיקה היא לא סוף הסיפור, היא תחילתו.

‍

יונתן הירשפלד, יולי 2021

‍