גרבוז משבש את שפת הציור. הוא מייצר הגיון תמונתי ללא מרכז. ללא ציר פרשני עיקרי ומתבקש. נדמה שהוא מרים את מכסה המנוע של האמנות הישראלית ומציג לנו את קרביה. (י.ה.)
גרבוז משבש את שפת הציור. הוא מייצר הגיון תמונתי ללא מרכז. ללא ציר פרשני עיקרי ומתבקש. נדמה שהוא מרים את מכסה המנוע של האמנות הישראלית ומציג לנו את קרביה. (י.ה.)
האמנות הישראלית המושגית של שנות ה-70, היא אתר שבו לעיתים קרובות נבחנים היחסים שלנו אם האחר הגדול. קחו למשל את דוד גינתון כורע ברך ליד דלתו של בויס. זהו אקט קלאסי של אשרור שושלת. של אשרור מסירה. של שייכות גנאולוגית, שבטית, משפחתית: בפשטות, זוהי הצהרה של גנתון שהוא צאצא של בויס. אבל אותנו כאן היא מעניינת מזווית אחרת: למי מיועדת ההצהרה הזאת? האם מישהו מחבריו של בויס זקוק לה? ומבקר אמנות, נאמר, זה שדווקא חושב שלגינתון אין זיקה עזה לבויס- האם כעת הוא ישתכנע? (י.ה.)
האמנות הישראלית המושגית של שנות ה-70, היא אתר שבו לעיתים קרובות נבחנים היחסים שלנו אם האחר הגדול. קחו למשל את דוד גינתון כורע ברך ליד דלתו של בויס. זהו אקט קלאסי של אשרור שושלת. של אשרור מסירה. של שייכות גנאולוגית, שבטית, משפחתית: בפשטות, זוהי הצהרה של גנתון שהוא צאצא של בויס. אבל אותנו כאן היא מעניינת מזווית אחרת: למי מיועדת ההצהרה הזאת? האם מישהו מחבריו של בויס זקוק לה? ומבקר אמנות, נאמר, זה שדווקא חושב שלגינתון אין זיקה עזה לבויס- האם כעת הוא ישתכנע? (י.ה.)
עבור מי אנחנו מפיקים ומביימים את המופע של חיינו? של מי המבט, שלמענו אנחנו למשל, אומרים אדוני במקום יהוה, למרות שאנחנו יודעים ובן שיחנו יודע, ואלוהים בוודאי יודע שהכוונה ליהוה. כשאדם השומר על שיח תקין פוליטית בארה"ב אומר the "n" word, כשבנאדם הכותב פוסט בפייסבוק מחליף כמה אותיות במילה אסורה בכוכביות, עבור מי הוא עושה זאת? והבחור היוצא בשאלה הממשיך לקיים מצוות מתוך מחויבות למסגרות חברתיות ומשפחתיות (גם כשמשפחתו יודעת שאיבד לחלוטין את האמונה)- עבור מי הוא מניח תפילין לבדו בבית בבוקר?
החיים החברתיים מניחים אחר כלשהו. קשה להסביר זאת. הוא המקיים למשל את האמונות שאיש לא מאמין בהן: האבא שלא מאמין בסנטה קלאוס מקיים את האמונה וקונה מתנה לילד שלא מאמין בסנטה קלאוס אבל מקיים את האמונה- וכך מתקיימת האמונה בסנטה קלאוס ללא מאמינים. הבה נכנה אותו, בשם האחר הגדול. הוא שעבורו אנחנו עומדים בצפירה לבד בבית. הוא שעבורו אנחנו משקרים כשאנחנו יודעים שלא יאמינו לנו אבל האמת תהיה בלתי נסבלת.
האמנות הישראלית המושגית של שנות ה-70, היא אתר שבו לעיתים קרובות נבחנים היחסים שלנו עם האחר הגדול.
קחו למשל את דוד גינתון כורע ברך ליד דלתו של בויס. זהו אקט קלאסי של אישרור שושלת. של אישרור מסירה. של שייכות גנאולוגית, שבטית, משפחתית: בפשטות, זוהי הצהרה של גינתון שהוא צאצא של בויס. אבל אותנו כאן היא מעניינת מזווית אחרת: למי מיועדת ההצהרה הזאת? האם מישהו מחבריו של בויס זקוק לה? ומבקר אמנות, נאמר, זה שדווקא חושב שלגינתון אין זיקה עזה לבויס- האם כעת הוא ישתכנע?
יאיר גרבוז משתמש בבדיחות ובמשחקי מילים כדי לחלץ דבר מה מהלא מודע הקולקטיבי של הישראליות. כמו איזה תוכן מודחק המשתחרר לרגע בפליטת פה, כך מאפשרת השנינה של גרבוז לומר את מה שאין השיח סובלו: הדרמה בפוליטית, משחקי הכח בעולם האמנות, הייאוש מההיבטים האוטופיים של הקיבוץ, ההתיישבות והפרויקט הציוני. גרבוז משבש את שפת הציור. הוא מייצר הגיון תמונתי ללא מרכז. ללא ציר פרשני עיקרי ומתבקש. נדמה שהוא מרים את מכסה המנוע של האמנות הישראלית ומציג לנו את קרביה. אלא שאת הזרקור הפעם לא נכוון מהכוון הפרוידיאני, לא נאיר בעזרתו פינות חשוכות בלא מודע. הפעם נשאל מה מלמדת אותנו עשיה זו על הכוח המצנזר והמדבר אחריו מתחקה גרבוז? האין זה דיוקן מופלא של האחר הגדול הישראלי המגיח אלינו מהציורים האלו?
דומה לכך, אך בעל גוון סתום וארסי הוא המהלך של מיכל נאמן בשנות ה-70. בעבודה כמו מונסטר לובסטר נמסר לנו תוכן כצנזורה. כמו אותיות מוחלפות בכוכביות במילה גסה. דורית לויטה הרטן כותבת: "יצור הכלאיים מונסטר לובסטר שדמו מותר כי הוא נגוע, ובו זמנית מסמן את מה שאסור בראיה ואת הראייה הטוטאלית, הוא איפה אוסף של הסיטים המצביעים על אזור התשוקה אבל גם על הסירוס שמובנה בקונסטרוקציה שהם מציעים." ובהקשר שלנו: מיהו המסרס? של מי השפה? עבור מי הלובסטר הוא מונסטר? (ייתכן, אגב, וזו אסוציאציה פראית למדי, אבל במונסטר אני שומע מון=שלי (מון-סטר), ובלובסטר אני שומע "לא" (לא-בסטר). השפה הזו לא שלי: ובאמצעותה אפשר לדון בשאלת האחר הגדול: של מי השפה שבה אנו מדברים?
יפות ופיוטיות במיוחד הן העבודות של הנרי שלזניאק ובהן ציורים מודבקים בקולאז' ועליהם גלזורות שיצאו מדעתן, כמו של גדולי ציור השמן, כמו אלו של האולד מאסטרז – רק ללא ציור מתחתן. רבים וטובים כתבו על שלזניאק אך נדמה לי שאיכות זו הוחמצה לגביו: לציורים יש את הארומה של אנינות ורגישות פיוטית אבל הם לא מביעים רגשות והם אינם פיוטיים: הם אודות המנגנון השקוף המקנה את ההילה הזו ומפעיל אותה כאמונה ללא מאמינים.
בעוד הסדרה הראשונה הראתה כי אמני שנות ה-70 מושגיים לא היו רחוקים כלל ועיקר מהגוף. סדרה שניה זו מראה כי האמנות המושגית איננה מערכת מעגלית, משק אוטרקי של משמעויות, אל חץ ביקורתי שנון המופנה אל המנגנון החברתי המנרמל, המציג כטבעי את הסדר המלאכותי ומפעיל את האמונות שאין איש מאמין בהם, אל האחר הגדול של הישראליות.
יונתן הירשפלד, פברואר 2021
