ציורים הם גשר שראשו בקצה האדמה וקצהו תלוי באוויר. טניס לשחקן יחיד. מילים שנורו אל העולם ללא כתובת "החזר לשולח". מתחת לכל ציור יש גמגומים ומחשבות של הצייר, ולא פעם רגעי השראה והברקות שהיה על הצייר להקריב ולקבור תחת השכבה הבאה של הצבע. קבר. מצבה. אפיטף. ( י.ה.)
ציורים הם גשר שראשו בקצה האדמה וקצהו תלוי באוויר. טניס לשחקן יחיד. מילים שנורו אל העולם ללא כתובת "החזר לשולח". מתחת לכל ציור יש גמגומים ומחשבות של הצייר, ולא פעם רגעי השראה והברקות שהיה על הצייר להקריב ולקבור תחת השכבה הבאה של הצבע. קבר. מצבה. אפיטף. ( י.ה.)
מתוך "שיחה בהרים", פול צלאן, סורג שפה .."אך נכנסת לתמונה, וכבר נסתבכה באריג, וכבר צץ שם חוט שנטווה שם, נטווה לו סביב התמונה, חוט-צעיף; נטווה סביב התמונה ומוליד איתה ילד, חציו תמונה חציו צעיף..". - אני אתאר את זה כך... ככה לא מציירים. ככה אני מציירת, כבר קרוב לעשרים שנה. על בד שכוסה שכבת צבע לבן אני משרטטת משבצות. את טורי המשבצות אני צובעת בצבעים שונים ואז מנגבת את פני השטח כך שהצבעים נעשים פחות חומר ויותר רושם, או עקבה של החומר. הם נמחים זה לתוך זה. אני מגירה את הנזילות הצבעוניות ומחכה שכל זה יתייבש. בשלב הבא אני מדביקה רצועות מסקינג-טייפ על פני הטורים החיצוניים ויוצרת שתי מסגרות, מסגרות שבורא המסקינג-טייפ: עליונה ותחתונה. אני משרטטת שוב את המשבצות וחוזרת על הצביעה בטורים ועל גריפת הצבע והנזילה ושוב מכסה, ברצועות הדבק. זה תהליך ארוך ובתחילתם של כל יום ושל כל שלב אני מציינת את התאריך. כשהמשטח כולו יבש מתחיל יום חדש. זמן חדש. אלה חיי העשייה שלי. עד שהמקום כמעט נגמר, עד שמתכסה הבד בפירמידות שטוחות, כמעט בדו- ממד, העשויות מרצועות הדבק הרוויות צבע שמן וטפטופים של הצבע. פירמידות הן מבני קבורה, ולכן אינן שטוחות. שתוכלנה להכיל. ( מ.נ.)
מתוך "שיחה בהרים", פול צלאן, סורג שפה .."אך נכנסת לתמונה, וכבר נסתבכה באריג, וכבר צץ שם חוט שנטווה שם, נטווה לו סביב התמונה, חוט-צעיף; נטווה סביב התמונה ומוליד איתה ילד, חציו תמונה חציו צעיף..". - אני אתאר את זה כך... ככה לא מציירים. ככה אני מציירת, כבר קרוב לעשרים שנה. על בד שכוסה שכבת צבע לבן אני משרטטת משבצות. את טורי המשבצות אני צובעת בצבעים שונים ואז מנגבת את פני השטח כך שהצבעים נעשים פחות חומר ויותר רושם, או עקבה של החומר. הם נמחים זה לתוך זה. אני מגירה את הנזילות הצבעוניות ומחכה שכל זה יתייבש. בשלב הבא אני מדביקה רצועות מסקינג-טייפ על פני הטורים החיצוניים ויוצרת שתי מסגרות, מסגרות שבורא המסקינג-טייפ: עליונה ותחתונה. אני משרטטת שוב את המשבצות וחוזרת על הצביעה בטורים ועל גריפת הצבע והנזילה ושוב מכסה, ברצועות הדבק. זה תהליך ארוך ובתחילתם של כל יום ושל כל שלב אני מציינת את התאריך. כשהמשטח כולו יבש מתחיל יום חדש. זמן חדש. אלה חיי העשייה שלי. עד שהמקום כמעט נגמר, עד שמתכסה הבד בפירמידות שטוחות, כמעט בדו- ממד, העשויות מרצועות הדבק הרוויות צבע שמן וטפטופים של הצבע. פירמידות הן מבני קבורה, ולכן אינן שטוחות. שתוכלנה להכיל. ( מ.נ.)
.jpg)
המילים האחרונות של ג'ון אדמס, סגנו של וושינגטון ונשיאה השני של ארה"ב (ביום העצמאות האמריקאי, 4 ביולי 1826 , כשהוא בן 90) היו מילים של נחמה: "!Thomas Jefferson still survives ", כלומר, אל ייאוש, עוד נותר מישהו מהאבות המייסדים. הוא מת עם המחשבה, וההבטחה לקהל אוהדיו בשעה אחרונה ואפלה זו של חייו, שהמפעל הנאור והאדיר הזה של הצהרת הזכויות ותשתית החוקה אינו יתום. לרוע המזל ומרבית האירוניה הוא שגה - וג'פרסון מת אף הוא באותו יום, כמה שעות קודם לכן. אני אוהב את האנקדוטה הזאת כי היא מלמדת משהו עמוק על מילים אחרונות, ואגב כך על ציור. ושיעור זה רלוונטי במיוחד לציורי המילים האחרונות של מיכל נאמן.
הציור של נאמן תמיד היה טקסטואלי. דוד גינתון כינה אותו בזמנו "ציכתוב". אבל איזה מין טקסט זה? ובכן, כתב חידה, בוודאי. מכתב מושלך בבקבוק- ללא ספק. פתק המוברח לאסיר בתוך עוגה-כמובן. אבל גם, מילים אחרונות. שהרי מהו ציור אם לא מצבה, או קבר? האין זו האמת הפשוטה על ציוריה של נאמן שהם קבורים תחת המסקינג טייפ? והכיתוב הוא מטבעו אפיטף? אשר על כן היה זה מהלך טבעי שהציורים יתכנסו אל מילים אחרונות. מילים אחרונות, עם המאפיין המוזר שלהן, שהן פונות לקהל תמיד זה מכבר אבוד, ניסיונות אחרונים לנסח משהו שיישאר אחרינו. והשיעור של ג'ון אדמס- על כך שאין לנו שליטה על המילים האלה ועל משמעותן, כיוון שהמשמעות איננה בכוונת המדבר אלא במציאות, בתפאורה, בנסיבות ובנמענים. בציור הימי ביניימי היו יוצאות המילים ב "בנדרולה" מפיו של המלאך, ומקבלות את משמעותן במהופך מהבתולה. למשל אם אמרת "אני אוהב אותך!" התפאורה, הנמענת, הנסיבות והתגובה יכריעו את משמעות האמירה. שהרי תיתכן התגובה: "אדוני אני רק המאבטחת בקניון אני לא מכירה אותך!" - כל זה מועצם עשרות מונים במילים אחרונות שבהן מוותר הדובר על כל שליטה על התפאורה והנסיבות.
ציורים הם גשר שראשו בקצה האדמה וקצהו תלוי באוויר. טניס לשחקן יחיד. מילים שנורו אל העולם ללא כתובת "החזר לשולח". מתחת לכל ציור יש גמגומים ומחשבות של הצייר, ולא פעם רגעי השראה והברקות שהיה על הצייר להקריב ולקבור תחת השכבה הבאה של הצבע. קבר. מצבה. אפיטף.
נאמן מעצימה משהו מטבעו העמוק ביותר של הציור ושמה עליו זרקור. אבל היא מחמירה את המצב: מילא ציכתוב. מילא ציכתוב ללא נמען. אבל גם ללא דובר( הדובר כאמור, זה עתה מת). המילים האחרונות הן של נאמן הם ובכך הן מטאפורה למעשה הציורי עצמו. אבל מובא אל מסקנתו הסופית.
"אל תבכו עליי", אמר באך על ערש דווי, "שכן אני הולך למקום שממנו נולדת המוזיקה". צ'זארה בורג'ה המושחת והערמומי בשעת מותו ב 1507 לחש לקרוביו שזהו פלא, "התכוננתי לכל בחיי חוץ מלזה, וכעת יהא עליי למות ואני לא ערוך לכך!". שופן, לעומת זאת השביע את שומעיו האחרונים שיחתכו אותו ויוודאו שלא יקברוהו חיים. ושרלוט קורדיי, על הגרדום כינתה את המעמד האסלה של המוות המובילה לחיי הנצח. אלו הם טילים שהשמידו את כן השיגור שיירה אותם. כשנאמן מציירת את אמירתו האחרונה של נבוקוב בדבר איזה פרפר ממריא- היא מכפילה את הציור. מהדהדת (כפי שעושה המילה העברית!) את צורתו הסימטרית הפשוטה של הפרפר. הציור עצמו נעשה לפרפר שהוא מילה אחרונה פורחת לאוויר ללא אפשרות לחזור אל הגולם וללא פרח נאה לנחות עליו. פרפר שנגזר עליו להיות תמיד בדרך ל- ואף פעם לא בייעדו.
יונתן הירשפלד, אוקטובר 2020
.jpg)
.jpg)
.jpg)
