בטקסט קצת נשכח של פרנץ מארק שכותרתו היא "כיצד רואה הסוס את הטבע?", שואל האקספרסיוניסט יוצא הדופן הזה את השאלה המתבקשת, מדוע אנחנו מציירים חיות בטבע שלנו ולא בטבע שלהן? בטבע כפי שאנו רואים וחווים אותו - ולא בטבע כפי שהן רואות וחוות? אולי ניסוח חריף יותר של השאלה נמצא באמירתו של ז'ורז' בטאיי כי החיות בטבע אינן כמו "דג במים" אלא כמו "מים במים", בבחינת אחדותן עם הטבע. כך או כך, הבעיה בעינה עומדת: האדם מחפצן הכול במבטו. מחלק הכול לקטגוריות, נותן שמות לכל הדברים. האדם רואה דרך השפה. הוא מבדיל אובייקט מאובייקט,  אובייקט מרקע. אבל העולם, אינו עובד אצלנו. הוא אדיש לחלוקות ולהמשגות שלנו. הוא מופיע לפנינו בשפע מסחרר וחסר גבולות, מציף את החושים, גודש אותם עד להתפקע. למעשה, כוחו של המבט האנושי על הטבע אינו טמון ביכולתנו לקלוט את נתוניו - אלא בכוחנו לסנן אותם. אנשים שלקחו חומרים פסיכו-אקטיביים חזקים מספרים על פתיחתן של העיניים לקליטת שפע גירויים חושיים שהפיכחון והערות מסתירים.

שעה ארוכה הבטתי בציוריו החדשים של קובנר ודבר מה לא הניח את דעתי. הרגשתי שאני רואה דבר מה אבל אני לא מצליח לומר מה הוא. לתת לו שם. כן זו הייתה ניו יורק. כן, הסגנון המוכר, הנון-שלאנטי, המעט נאיבי. כן, זיהיתי אולי משהו מאלכס כץ, ונקודת המבט של אדוארד הופר. אבל ההרגשה הטורדת שיש כאן משהו נוסף לא הרפתה ממני. הבניינים נראו לי יותר טבעיים מהשמים. המנופים, טבעיים יותר מהעצים. ככה בוודאי רואות היונים את הבניינים האלו: כצוקים ראויים לקינון. ככה רואים הכלבים את הפסל בגינה הציבורית: כתוואי נוף מתאים להטלת שתן לסימון טריטוריה.

ההבדל הגדול בין מבטנו למבטן של החיות הוא לא במה שבכוחנו לקלוט אלא באופייה של המסננת. רואים זאת לפעמים אצל ילדים, שטרם "למדו" לראות כמו מבוגרים, המסוגלים להביט שעה ארוכה בענף עץ כלומי, או רצים לטפס - במעלה המגלשה. קובנר, בסגנונו הפשוט, הלא מתאמץ, מצליח לצייר קרוב מאד למסננת הזאת, שמבחינה, ממשיגה, שמבדילה בין מושא תשומת הלב וכל הרקע "הלא חשוב". מה שנראה כציור של נוף אורבאני הוא רישום של מה שצריך לוותר עליו כדי לקבל נוף אורבאני. וזה מקור כוחו של הציור הקובנרי; זהו דיוקנה של המסננת החושית.

‍

יונתן הירשפלד, אוגוסט 2023