"הכל התחיל בשנת 2004" מספר אברמסון, "כשראיתי על חומת ההפרדה בכביש 443 ציור של הנוף שהחומה עצמה הסתירה. זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה – המקרה הראשון ששמתי לב אליו היה בשכונת גילה בירושלים. אלה היו ימי האינתפאדה השנייה, וכדי לחסום את קו האש מבית ג'אלה לגילה בנו חומה. היא היתה מכוערת וכנראה שקמה איזו צעקה בשכונה, לכן הרשויות הביאו אמנים שציירו עליה. הם ציירו נוף אידיאלי, קצת פסטורלי. כבר במקרה הזה התעניינתי ביחס בין הנוף הממשי והנוף המיוצג, והאופן שבו הנוף המיוצג עושה אידיאליזציה, מנקה את הנוף מהפוליטיות. זה הצית בי מחשבות אבל באופן ישיר לסטודיו זה לא נכנס – מה שכן קרה כשראיתי את הציור על כביש 443. הייצוג הויזואלי בציור על החומה שם היה של קשתות רחבות, שזה כבר מאוד מעניין כי זה מייצר איזו מסגרת אוריינטליסטית לבטון הביטחוני הישראלי. מעבר לשער הזה נשקף נוף שעבר הפשטה קיצונית בצורת קרקע ירוקה ורצועת שמיים כחולה. התפקיד של הציור במקרה הזה היה לעשות שני דברים – הראשון, להכחיש את הקיר, הוא כאילו אומר 'אין פה חומה, הכל פתוח לעין'. השני, לייצר נוף שהוא אשלייתי גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינה פוליטית. הנוף הריק הזה, כשחושבים עליו, הוא 'מגשים' את החלום הציוני הקלאסי – ארץ ללא עם שמחכה לעם ללא ארץ, מצע בתולי ריק וטהור – כל האוטופיה הציונית בהתגלמותה". את הדימוי הזה צילם אברמסון ולקח את הצילום איתו לסטודיו. באותה תקופה הוא היה פעיל בקבוצות שונות של ישראלים ופלסטינים נגד הכיבוש. הוא הוזמן לייצר דימוי עבור מוסף של אחד מהארגונים לזכויות אדם, שצורף בזמנו לעיתון "העיר" בת"א ולעיתון מקביל ברמאללה, לצד אמנים ישראלים ופלסטינים נוספים, כמחאה על הקמת חומת ההפרדה והשלכותיה על זכויות האדם. "לקחתי את המרכיבים מהחומה בכביש 443 ויצרתי אתם קומפוזיציה מאוד בסיסית, עם ירוק למטה ותכלת למעלה ומתחתי קו שחור שחוצה את הנוף. זו העבודה ששלחתי לאותו המוסף.

"הכל התחיל בשנת 2004" מספר אברמסון, "כשראיתי על חומת ההפרדה בכביש 443 ציור של הנוף שהחומה עצמה הסתירה. זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה – המקרה הראשון ששמתי לב אליו היה בשכונת גילה בירושלים. אלה היו ימי האינתפאדה השנייה, וכדי לחסום את קו האש מבית ג'אלה לגילה בנו חומה. היא היתה מכוערת וכנראה שקמה איזו צעקה בשכונה, לכן הרשויות הביאו אמנים שציירו עליה. הם ציירו נוף אידיאלי, קצת פסטורלי. כבר במקרה הזה התעניינתי ביחס בין הנוף הממשי והנוף המיוצג, והאופן שבו הנוף המיוצג עושה אידיאליזציה, מנקה את הנוף מהפוליטיות. זה הצית בי מחשבות אבל באופן ישיר לסטודיו זה לא נכנס – מה שכן קרה כשראיתי את הציור על כביש 443. הייצוג הויזואלי בציור על החומה שם היה של קשתות רחבות, שזה כבר מאוד מעניין כי זה מייצר איזו מסגרת אוריינטליסטית לבטון הביטחוני הישראלי. מעבר לשער הזה נשקף נוף שעבר הפשטה קיצונית בצורת קרקע ירוקה ורצועת שמיים כחולה. התפקיד של הציור במקרה הזה היה לעשות שני דברים – הראשון, להכחיש את הקיר, הוא כאילו אומר 'אין פה חומה, הכל פתוח לעין'. השני, לייצר נוף שהוא אשלייתי גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינה פוליטית. הנוף הריק הזה, כשחושבים עליו, הוא 'מגשים' את החלום הציוני הקלאסי – ארץ ללא עם שמחכה לעם ללא ארץ, מצע בתולי ריק וטהור – כל האוטופיה הציונית בהתגלמותה". את הדימוי הזה צילם אברמסון ולקח את הצילום איתו לסטודיו. באותה תקופה הוא היה פעיל בקבוצות שונות של ישראלים ופלסטינים נגד הכיבוש. הוא הוזמן לייצר דימוי עבור מוסף של אחד מהארגונים לזכויות אדם, שצורף בזמנו לעיתון "העיר" בת"א ולעיתון מקביל ברמאללה, לצד אמנים ישראלים ופלסטינים נוספים, כמחאה על הקמת חומת ההפרדה והשלכותיה על זכויות האדם. "לקחתי את המרכיבים מהחומה בכביש 443 ויצרתי אתם קומפוזיציה מאוד בסיסית, עם ירוק למטה ותכלת למעלה ומתחתי קו שחור שחוצה את הנוף. זו העבודה ששלחתי לאותו המוסף.

ואז קרה הדבר המעניין: כעבור כמה ימים רחובות ת"א כוסו בגרפיטי שהיה באופן מובהק מבוסס על הדימוי הזה. לא ידעת מי יצר אותו? "לא היה לי מושג. גרתי אז בירושלים בכלל. יום אחד כשביקרתי בת"א קיבלתי טלפון מעיתונאי שביקש תגובה על הגרפיטי. בכלל לא ידעתי על מה הוא מדבר. אבל כשהתחלתי להסתובב בעיר התחלתי לראות בעצמי את הדימוי הזה – על קירות, פחי זבל, על הפסל של קדישמן בכיכר הבימה ועוד. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון שגם בחיפה הוא צויר ברחובות. זה היה קטע מאוד לא שגרתי, בו העבודה שלי יצאה מהסטודיו והגיע לרחובות באופן עצמאי". היום, כ-15 שנה אחרי, אתה יודע מי עמד מאחורי זה? "לא. היו כל מיני שמועות. הבנתי שזו היתה קבוצה של אקטיביסטים שחיפשו סמל שייצג את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. אמנות תמיד עוסקת במתח שבין הממשי למדומה, בין הפוליטי לאסתטי – וזה היה רגע נדיר בו נוצר איזה חיבור בשפה שהיא מופשטת. החיבור הזה, בשפה שהיא מופשטת, היה משמעותי עבורי – הוא עזר לי להבין את הפוליטיות שמגולמת בשפה שהיא לכאורה הכי מנותקת אסתטית מפוליטיקה".

ואז קרה הדבר המעניין: כעבור כמה ימים רחובות ת"א כוסו בגרפיטי שהיה באופן מובהק מבוסס על הדימוי הזה. לא ידעת מי יצר אותו? "לא היה לי מושג. גרתי אז בירושלים בכלל. יום אחד כשביקרתי בת"א קיבלתי טלפון מעיתונאי שביקש תגובה על הגרפיטי. בכלל לא ידעתי על מה הוא מדבר. אבל כשהתחלתי להסתובב בעיר התחלתי לראות בעצמי את הדימוי הזה – על קירות, פחי זבל, על הפסל של קדישמן בכיכר הבימה ועוד. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון שגם בחיפה הוא צויר ברחובות. זה היה קטע מאוד לא שגרתי, בו העבודה שלי יצאה מהסטודיו והגיע לרחובות באופן עצמאי". היום, כ-15 שנה אחרי, אתה יודע מי עמד מאחורי זה? "לא. היו כל מיני שמועות. הבנתי שזו היתה קבוצה של אקטיביסטים שחיפשו סמל שייצג את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. אמנות תמיד עוסקת במתח שבין הממשי למדומה, בין הפוליטי לאסתטי – וזה היה רגע נדיר בו נוצר איזה חיבור בשפה שהיא מופשטת. החיבור הזה, בשפה שהיא מופשטת, היה משמעותי עבורי – הוא עזר לי להבין את הפוליטיות שמגולמת בשפה שהיא לכאורה הכי מנותקת אסתטית מפוליטיקה".