.jpg)
אני מציירת את האין. מנסה לגעת בדברים מבלי לקרוא בשמם. הם מתהווים.
אני מציירת את האין. מנסה לגעת בדברים מבלי לקרוא בשמם. הם מתהווים.
קיימות כרגע כ-12 עבודות. התהליך, מסבירה כהן לוי, תחילתו בהתבוננות. "מאז ומתמיד אני עושה הליכות בטבע. אני רושמת ויוצרת סקיצות במקום, מצלמת ואוספת חומרים ועם כל החומרים האלה מגיעה לסטודיו. יחד עם הזיכרון והתחושה הם מתגבשים לסדרה של עבודות. "התייחסתי לתחושה השורפת של הקיץ, של האדמה הקשה באור השמש. האור בציור מעסיק אותי מאוד גם בעבודות קודמות לאורך השנים. כמו בתערוכה "דמדומים" ובתערוכה "עקבות וצללים", גם הפעם אני מחפשת את העקבות של מה שנשאר, במקום שאליו אני מסתכלת. גם הדימויים הם בסופו של דבר סוג של עקבות".
קיימות כרגע כ-12 עבודות. התהליך, מסבירה כהן לוי, תחילתו בהתבוננות. "מאז ומתמיד אני עושה הליכות בטבע. אני רושמת ויוצרת סקיצות במקום, מצלמת ואוספת חומרים ועם כל החומרים האלה מגיעה לסטודיו. יחד עם הזיכרון והתחושה הם מתגבשים לסדרה של עבודות. "התייחסתי לתחושה השורפת של הקיץ, של האדמה הקשה באור השמש. האור בציור מעסיק אותי מאוד גם בעבודות קודמות לאורך השנים. כמו בתערוכה "דמדומים" ובתערוכה "עקבות וצללים", גם הפעם אני מחפשת את העקבות של מה שנשאר, במקום שאליו אני מסתכלת. גם הדימויים הם בסופו של דבר סוג של עקבות".
בסדרת עבודותיה החדשה "שדות סוף הקיץ" יוצרת מאיה כהן לוי ציורים המבוססים על פיסות מציאות מסביבתה הקרובה, או כהגדרתה, תנועת "זום אין" על מה שבדרך כלל אנחנו פוסחים עליו. היא מספרת " מצאתי את עצמי מתבוננת בפינות רחוב, בשולי הכביש, בצמחיה היבשה, באבנים הפזורות ליד הנעליים, בענפים היבשים שביניהם. האופק נעלם וזה מה שנשאר". הגדרתה של כהן לוי בדבר "אין אופק" או "אופק שנעלם" מעלה מיד את שאלת הרלוונטיות של העבודות החדשות, והאם הן באות לתאר תחושה או הלך רוח עכשווי. "כן אולי זה מהדהד את הימים האלה של הסגר והבידוד, החום, וחוסר התנועה של סוף הקיץ. המבנה מתפרק ומתפזר".
בסדרה זו ממשיכה כהן לוי לעסוק בחלל הריק, השראה מלימודיה ביפן לפני כ-30 שנה. "אני לא משתמשת בקווי מתאר להגדרת הדימוי. ההגדרה של הצורה בקו נותנת לי הרגשה שהדימוי בורח. חיפשתי דרך להתקרב לדימוי באופן אחר, להנכיח אותו, כך שהוא צומח ומתהווה תוך כדי העבודה ומתוך העבודה. כשאני מציירת אני יוצרת קו ועוד קו ועוד קו ומהם צומח דימוי, אבל זו רק שיכבה ראשונה – עליה אני יוצרת עוד שכבה ועוד שכבה של קווקווים והשכבות התחתונות מבצבצות, ומשאירה חללים נוספים. אז נוצרים דימויים נוספים ובעצם מתהווה השדה האינסופי הזה". כהן לוי מתייחסת באופן דומה לעבודות הציור שלה, לעבודות הצילום וגם לסדרת עבודות שיצרה באמצעות שימוש באלפי גפרורים שרופים המרכיבים דימוי חדש. "גם בעבודות הגפרורים מדובר באין סוף גפרורים, הרבה מאוד פרטים, אחד ועוד אחד ועוד אחד שמייצרים נוף", היא מסבירה, "גם אם אני מסתכלת אל האופק ומציירת את מפגש הארץ עם השמיים וגם אם אני מציירת פינת רחוב, הציור הופך להיות שדה, שנוצר מקו עוד קו ועוד קו".
את משתמשת בסדרה הזו בטכניקה שהשתמשת בה בעבר?
"אני לא קוראת לזה טכניקה, אלא שפה. היא נוצרה לאורך השנים ובעצם מגדירה את היש דרך האין. אני מציירת את האין. מנסה לגעת בדברים מבלי לקרוא בשמם. הם מתהווים, צומחים מתוך העשייה. העבודה נעשית שכבות על גבי שכבות. רבדים רבדים. אין בה קווי מתאר, הקווקוו מייצר ריצוד וזרימה, הרווחים מייצרים תנועה שהעין של הצופה משלימה".
כהן לוי היא אמנית פעילה בסצנה המקומית כבר למעלה משלושים שנה. במקביל, עמדה בראש המחלקה לציור בבית הספר לאמנות "קלישר" ולימדה במחלקה לאנימציה בבצלאל. במהלך השנים היא עוסקת במדיות שונות: ציור, צילום, פיסול ווידיאו, הציגה עשרות תערוכות יחיד וזכתה ברשימה ארוכה של פרסים.
