שיבולת בודדה עקודה לקיר. עלה יבש או שניים זה לצד זה. אצטרובל מונח כמו פרפר משופד על לבד במגרות המוזיאון המקטלגות וממיינות את בני מינו. פקעת צמר אדום, גופנית ומדממת- אולי בדמיון, בפועל סטרילית, מנוטרלת, כבשה- הרחק מהעדר. ארז אהרון מביא את העולם לסטודיו בדגימות. הוא מתרגם את הטבע לספסימנטים. הוא מתמודד עם הריבוי בתנאי מעבדה.

כוחה של הסינקדוכה היא בתפקיד המוטל על הצופה. כשהקטן מעיד על הגדול, הפרט על הכלל, החלק על השלם, תפקידו של הצופה למלא את החלל. המשורר כותב על בהונות רגליה של אהובתו הקורא לובש את דמותה ומשחק בה את התכונות שמשורר כתב על בהונות רגליה.

הציורים האלה של אהרון הם ההפך מהנוף הקלאסי כמו של ראוסדל או קונסטבל. ציור שמדמה את הטבע בכוליותו, שמים עצים אדמה, חיטה ובעלי חיים- והצופה מחוץ להם מקיף אותם במבטו הכול יכול. זהו מופע של אמונה אבודה זה מכבר של המערב במבט, בכוחו לבלוע את העולם ולתת לו פשר, להפוך אותו לטקסט –שאולי נכתב על ידי אלוהים או היקום-אבל הוא קריא לנו לחלוטין.

ארז אהרון עובד הפוך. הוא מתחיל מהייאוש. מאי היכולת לתפוס את העולם מהקטסטרופה המציפה והמעוורת של השפע. הוא יוצא בסערה ומביא לסטודיו דגימות. דומה במובן מה לאלו שמביא לארי אברמסון לסטודיו שלו, אם כי בהקשר אחר: פחות המחלקה לזיהוי פלילי, יותר שרדי קדושים אבודים. פחות ראיות לפשע יותר שאריות פוסטאפוקליפטיות. בשקט של הסטודיו, בהטרוטופיה של הסטודיו, מחוץ לזמן ולעולם אהרון פנוי לצייר אותם בסבלנות ובטכניקה המסורתית של ציירי הטבע הדומם מהמאות שעברו. אלא שאלו מסרבים להיות בדיוק טבע דומם. הם חצים המצביעים אל העולם האבוד שמחוץ לציור. במובן הזה אהרון הוא צייר מושגי. הסדרה שבה חוט הצמר האדום קשור סביב מסמרים מרמז אולי לדרך הייסורים של ישו (ויה דלה רוזה- הדרך האדומה) אולי לתזאוס ואריאדנה (שנתנה לו חוט שני שימצא באמצעותו את דרכו בלבירינט) אבל אולי ובעיקר זוהי סניקדוכה. פרט קטן אל טבעו של העולם המעיד על המכלול.  וכך השיבולת והציונות. העלה הנובל וממד הזמן. המטף (דימוי קרוב ללבי במיוחד) והמציאות הבוערת סביבנו. בכל סינקדוכה כזו מתבקש הצופה לקחת חלק פעיל, להפעיל ולשחק.

אנחנו פוגשים את ארז אהרון כצייר מושגי באופן המובהק ביותר בציור "מיכל". כאן הוא מתייחס לציירת מיכל נאמן. בעוד שאצל נאמן מהווה המסקינג טייפ גליון לרישום הזמן, עור העוטף את בשר הציור, פיגומים שהושארו לבסוף ומסתירים לעד את הבניין, אצל ארז אהרון הם חוזרים להיות סימן בשפה. מהריבוי המציף של נאמן הוא מבודד אחדים. בתנאי מעבדה הוא משתלט עליהם ובמקום להסתיר הם מגלים. במקום מעטפת הם מצע: ועליהם כתוב שמה. שמה המפורק למ- ויכל. מי יכול? מי יכיל? (אנו מוזמנים לנקד כרצוננו), השם המפורק הופך לכתב חידה בנוסח הנאמני. אלא ששוב, לא בדיוק: כמו עם השיבולת, העלה, האצטרובל וחוט הצמר- החידה מעוקרת מהקשה העודפי, הסתום, הפרוע והרגשי.  היא מוצגת לנו קרה, מזוקקת, כדגימה.

הדגימות האלו מזמינות אותנו לראות את המכלול תחת האספקט שלהן. לשחק את תפקיד השדה כשיבולת בודדה.

‍

יונתן הירשפלד, דצמבר 2020

‍