את ההסבר על סדרת העבודות החדשה שלו בוחר האמן יורי כץ להתחיל בבדיחה: "אומרים על עולים מרוסיה שאם מישהו מהם יורד מהמטוס בלי קייס של אף כלי נגינה – זה אומר שהוא מנגן בפסנתר" הוא צוחק. "זה מייצג את העובדה שכל אחד שבא מרוסיה, גורר איזשהו מטען. אני לא תופס מעצמי אמן טכני, אבל הדבר הזה יושב שם איפשהו גם אצלי. כמו הרבה אמנים, גם לי יש איזה פחד או ניסיון קבוע להתמודד עם העניינים הטכניים שלמדתי. אם אתה אמן שלא מחפש שום דבר אחר, אז בסדר, אתה מצייר את מה שלמדת. אבל אם כן יש בך את ההתעקשות לגלות דברים חדשים, לפרוץ גבולות, לראות את כל הדבר הזה כהרפתקה – אתה מוצא את עצמך נלחם כל הזמן בדבר הידוע הזה שככה למדת, שככה עושים, שככה נכון".

כץ (46) נולד בקייב, שם למד אמנות בתיכון ובמכינה לעיצוב. אחרי שעלה לישראל למד לתואר ראשון ושני באמנות באוניברסיטת חיפה. "מי שלומד באקדמיה ברוסיה כבר יותר קשה לו לצאת עם פתיחות למשהו אחר" הוא אומר. "מעולם לא ציירתי בדיוק ריאליסטי, אבל הציורים שלי תמיד כן קיימו דיאלוג עם המציאות והצורות שלה. תמיד היתה דמות באמצע הדף, היתה רצפה ותקרה וכיסא. הרגשתי כמו פסנתרן שמנגן יצירת מופת, ויש לו מקום להכניס לתוכה את עצמו למרות שבעצם הכל כתוב. יש את המציאות, ובמסגרת הכללים שלה פעלתי – לא הוספתי יד שלישית כי לאנשים יש שתי ידיים, כי אלה כללי המשחק. בתוכם כן אפשר לחפש, ואכן עשיתי את זה בצעדים קטנים שלקחתי לכיוון גרוטסקה והגזמות". "הנטייה לגרוטסקה באה כדי להעצים את ההבעות, את התנועות ואת התנוחות. אבל בעבודות הנוכחיות היא מוקצנת. הכל חרג מגבולות עצמו– וזו אולי בעצם ההתחלה של השינוי הנוכחי".

השינוי הזה, מספר כץ, הוא תזוזה ראשונית לכיוון קצת אחר, שבא לידי ביטוי בסדרת העבודות האחרונות: "בעבודות האלה אני כבר לא יכול לקבל את המסגרת, המעטפת של הגוף או של המציאות. יש בעבודות החדשות, שכרגע יש כ-25 מהן שאני עוד מלטש, איזה גבול דק שאף פעם לא ברור לגמרי. זה כבר לא כיסא או שולחן. אני מנסה לפרק את הגוף, לא להיות מחויב. כל המישורים, כל הנפח, כל מה שמלווה את המציאות – את כל אלה אני מנסה לשחרר ולתת לדברים אחרים לקרות. אני לא מרסן. אם פתאום נוצר כתם אני הולך לקראתו,. "פירקתי את הגוף  לערימה של איברים. שחררתי אותו מהצורך להיות מערכת אחת הגיונית. אבל, יחד עם זאת, מסביר כץ, הגוף עדיין כל הזמן נוכח גם בעבודות החדשות. "נוכחות דמות, והתקשורת שהיא מזמנת עם אדם אחר, הצופה לצורך העניין, זה באמת דבר שמאפיין את העבודות שלי מאז ומתמיד. באיזשהו אופן אין ביכולתי לשחרר ציור שאין בו בדמות אדם. כל נגיעה שלי בבד תתחיל ותיגמר בסופו של דבר בפיגורה".

"אני טיפוס שיודע לסבול" אומר כץ. "אני ממש מתמחה בזה. עם כל הצער שבדבר, אני יכול לגרור משהו עד שהוא לא נותן לי לנשום. זה הגיע למצב שאני לא יכול יותר לעשות את הבד עם הפיגורה באמצע שכל הדרמה שלה נמצאת בתזוזה או במרפק או בכתם של העין. הייתי מתיישב מול הבד ולא מוצא עניין בלעשות את זה יותר. אולי הקורונה הזו יצרה גם איזה חלון של זמן ופנאי פתאום להיות בבית ושזה יהיה בסדר, אתה כבר לא אחד שתקוע בבית ומצייר אלא עושה משהו מקובל. אני בתקופה כזו שכל יום יש עוד גילוי, כמו אדם שגילה פתאום את לוח הכפל ומבין שהוא לא צריך לעשות יותר פלוס פלוס פלוס"

‍