בשנים האחרונות אנחנו עדים למרוץ חמוש מטורף של טכנולוגיות הייצוג כנגד הראיה. הטלוויזיות נעשו כל כך חדות שלפעמים אתה מתקשה בהשהיית אי האמונה הנחוצה לצפייה בסרט: פשוט רואים טוב מדי. רואים שהחדר הוא תפאורה. שאלו הם שחקנים. ולפעמים, זה לא שרואים טוב מדי, זה שרואים באופן שונה ממה שהראיה שלנו הותאמה לו בתהליכים של ברירה טבעית. למשל בסרט טבע, כשאתה רואה את לשון הזיקית נורית בהילוך איטי ובתקריב מטורף ועוטפת את השפירית האומללה הנשאבת חזרה אל פיה. זה אירוע שלא היינו אמורים לראות. הוא קטן מדי. נחבא מדי. מהיר מדי. (עוד זכורה לי הפעם הראשונה שלי על מטוס, כאשר ראיתי את העננים מלמעלה, וחשבתי, כנער, שלא נועדנו לראות את העננים מלמעלה). ואולם, יש משהו מטעה בהיפר ראיה הזו. בחדות הבוהקת של הצבעים. כיוון שעניינה הוא איך הדברים הם, ולא איך הם נראים לנו. ומכאן שהיא מוגבלת ליש, בעוד שהראיה האנושית פורחת ומשגשגת באין. מכאן התענוג שבצפייה בסרט ביתי ישן באיכות מקרטעת ומכאן האופנה לשוב ולהאזין לתקליטים. אנחנו כמהים לדימוי שיש בו שמץ, גמגום, שריטה, חרך. סדק דרכו יכולה הסובייקטיביות שלנו להשתתף בהבנייתו. וזה גם הקשר בין ראיה לנבואה. הנביא אינו רואה את מה שמולו. הוא רואה את הנולד. רואה במקרא היא מילה נרדפת לנביא. בעולם היווני הנביא הוא עיוור, כי הוא אינו רואה בעיניו אלא בעיני רוחו.

מאיה כהן לוי מציירת נוף עירוני. לא פעם, כזה שבו משתקפים מוקדי הכח של הישראליות. לא פעם כזה האזוק לשאלות פוליטיות.  (ההיסטוריה של ציור נוף רוויה בפוליטי, כי "נוף", זו מילה שמאחוריה מסתתרת מילה אחרת: שטח. ושטח תמיד שייך למישהו) זהו לא נוף היפר ריאליסטי המכניע את העין בפני האדון החדש של הייצוג המכני, זה שרוברט יוז כינה "רייך אלף השנים של הדימוי המצולם", וגם לא נוף אימפרסיוניסטי המתיק את הנראות אל החוויה ושם דגש על הבר-חלופיות של הרגע, האור והאוויר.

לא כי. זהו ואן גוך על אל אס די. זוהי ראיית שדות הכח, החשמליים, האלקטרומגנטיים, הפוליטיים, החברתיים. מניפסטציה ויזואלית של מה שהמילה "נוף" מסתירה. ואולי, אם נרשה לרפאי- המטוסים להוליך את האסוציאציה, אז זוהי גם ראייה שיש בה משהו מנבואת אסון התאומים.

ישנם בציור העכשווי ציירים שיש להם מעין ראיית חשמל שכזו. פיטר דויג, דניאל ריכטר. הם נעים קרוב מאד למחוזות ההפשטה. הם עוברים את סף הנראות ומגלים את העושר החזותי שבציור שדות כח. כהן לוי קרובה אליהם אך מקומית יותר. נזירית יותר. מאורגנת יותר. הסולם הצבעוני שלה חמור ומוקפד. מה שלא פולט חיות מושחר לצללית. יש בה משהו ממרדכי ארדון. היא מקומית ועם זאת, זהו ציור הנוף היחיד באמנות הישראלית שהטמפרטורה שלו גבוה. שהוא חם. וגם במובן הזה לצערי, הוא כנראה נבואי.

‍

‍יונתן הירשפלד, אוקטובר 2021