התערוכה הזו עולה על גדותיה. היא גולשת מספה, משפתותיה. יוצאת מהקווים. התערוכה הזו לא די לה בציורים. היא פולשת לטקסטים לשירים למאמרים. גם השפה צרה מהכיל והיא סודקת בה סדקים. מזיזה רכבות מילים שגורות ממסילותיהן. קרון מהרכבת "מאה אחוז" הודבק לקרון מהרכבת "אחוז דיבוק". קרון המילה כנפיים החליף את המילה אפיים ברכבת "נפלתי אפיים ארצה". גרבוז מבין שאם השפה עובדת היא עובדת נגדו ולכן הוא רוצה להעיר את הקורא מתרדמת המובן. לשים חצץ בגלגלי השיניים של המשמעות. התערוכה הזו רועשת. היא מתגעשת. מגמגמת. מחרחרת. משתעלת. מכחכחת. מתניעה. משתעלת. משתנקת. מקיאה. יורקת. מתפרצת בצחוק גדול ומיד מרצינה חזרה: כל הרעש המאני הזה, הרי, לא יסתיר את השורש הדיפרסיבי.

השפה שלא עובדת, למדנו מקריסטבה היא סימנו של הדיכאוני. גם הצחוק הלא מידתי, המנותק מהבדיחה. חצץ במכונה. גם משחקי המילים אינם אלא אפקטים של מכונת משמעות שצינורותיה סתומים והיא מאיימת להתפוצץ, להתפרק כמו פסל מקרקש של טינגלי. קריסטבה כותבת (*): ".. האין מהווה הדיבור את "טבענו השני?", לעומת זאת, דיבורו של הדיכאוני מהווה בעבורו מעין עור זר: המלנכולי נותר זר בשפת אמו. הוא איבד את המובן. את הערך של שפת אמו, משום שאבד את אמו. השפה המתה שהוא דובר, ואשר מבשרת את דבר התאבדותו, מסתירה דבר שנקבר בחיים. אולם אין הוא מוסר את אותו דבר על מנת שלא לבגוד בו: הוא יוותר כלוא בין כותלי קריפטת האפקט, שאותו לא ניתן לבטא במילים.."

ואכן, נדמה שהנושא של גרבוז הוא לסלול כביש עוקף שפה כדי לדבר על השפה מאחורי גבה. זה לא הציונות. זה לא שירי מולדת. זו לא האידיאולוגיה. זה לא החינוך. כלומר כן, זה כל אלו, כמייצרי שפה מתה. שפה עובדת, משומנת, של קלישאות מרדימות. של משמעות שפויה ומתפקדת. שעה שמסביב הארץ העם והמדינה בגדו במה שהבטיחה השפה.

במשחק הילדים "טלפון שבור" אומר המבוגר לילד הראשון בתור מילה (נגיד "אידיאולוגיה") והוא משבש אותה לבא בתור ואומר לו משהו אחר (נגיד "ארכיאולוגיה") ועוד שיבוש ועוד שיבוש ועוד שיבוש ולבסוף כששואלים את הילד האחרון הוא אומר משהו שבכלל לא מזכיר את המילה שבא התחילו, נגיד "רעד פוסט אורגזמי שיש בו טעם מטעמו של המוות". וכולם צוחקים.  

*- "שמש שחורה דיכאון ומלנכוליה" רסלינג 2006 עמ' 51

‍

יונתן הירשפלד, ינואר 2022

צילומים: אבי חי