לאחרונה, התגלגל לידי ספרו של נורמן לברכט "גאונות וחרדה", שכותרת המשנה שלו היא "כיצד שינו היהודים את העולם 1847-1947". ללברכט יש טענה, שאפשר לקבל או לדחות כמובן, אבל כשלעצמה היא מאד מעניינת: הוא טוען שהסיבה לפריחה היהודית הזו, הכוללת בין היתר, את מארקס, פרויד, פרוסט, קפקא, וולטר בנימין, אדורנו, הרצל, מגנוס הירשפלד, מנדלסון, מאהלר, שנברג ואלברט איינשטיין, היא שילוב של הפעלת מנגנוני החשיבה היהודיים של התלמוד, עם גלות, עם חרדה קיומית, עם תלישות ודחיפות.

המודרניות המאוחרת הזו הייתה תור הזהב של הפרשנות. יהודים, שיש להם טקסט אחד אותו הם מפרשים אלפי שנים, יצאו פתאום מהגטו. והם עשו לספרות, למדע, לנפש ולפילוסופיה מה שעשו עד כה בעיקר לתורה. אבל זה כשלעצמו לא מספיק, נחוצה גם תחושת הזרות. הדגים לא רואים את מי האקווריום. אף אחד לא מצייר את טולדו -כמו הזר אל גרקו, אף אחד לא רואה את הישראלים -כמו הזר אפרים קישון. היהודים מביטים מבחוץ. המובן מאליו של אזרחי העולם הנוצרי אינו שקוף עבורם. אך גם בזה אין די. נחוצה תחושת הדחיפות. מעין "אכול ושתה כי מחר נמות" של העולם האינטלקטואלי. ישנה סוגיה בשולחן ערוך, כיצד להתלבש בבוקר; אם ללבוש גרב ימין ואז גרב שמאל נעל ימין ונעל שמאל או גרב ימין נעל ימין ואז גרב שמאל נעל שמאל. השולחן ערוך בוחר באופציה הראשונה. הסיבה- שאם יבוא גוי לרדוף אחריך שלא תראה מטופש, רץ ברחובות גרוב ונעול מימין ויחף בשמאל. בעיני זו הדוגמא המושלמת ביותר לתודעת החירום, הדחיפות והחרדה.

אני לא מכיר באמנות הישראלית אמן שהרעיונות האלו כה מובהקים ביצירתו כמו פיליפ רנצר. אמנות שהיא מעשה פרשנות תלמודי לחיים העכשוויים ולמצב האנושי. אמנות המביטה על העולם מבחוץ, כזר, כאורח. אמנות שיש בה מעין דחיפות נוודית, של אדם, שהגויים קמו עליו, הוא לוקח את הרחוב שלו בשטייטעל, אורז אותו, ויוצא לרוץ, גרוב ונעול בימינו, יחף בשמאלו. בסדרה שלפנינו, יצר רנצר קולאז'ים ואסמבלאז'ים בתוך מסגרות ריקות של עבודות צילום מאת דליה אמוץ. העבודות מביאות לידי ביטוי כושר המצאה וחוש פיסולי וירטואוזי נדיר. הקולאז'ים משלווים רגישות לחומרים יומיומיים, לטקסטורות ומרקמים ובה בעת, דיוק ואנינות מודרניסטית. הם מזכירים קומפוזיציות סופרמטיסטיות בנוסח מלביץ', גיטרות קוביסטיות של פיקאסו או מודל ארכיטקטוני של רחוב או מבנה במבט על, אבל הטון הכללי שלהם הוא מינורי, צנוע, פשוט. כשאני מביט בקולאז'ים או באסמבלאז'ים הקטנים והמרובעים האלו של רנצר, אני מביט בחיים שצומצמו לקומפוזיציה בסיסית ופשוטה. אנכי- אופקי, חום, אפור ולבן. לפעמים נקודה. כשאני מביט בהם אני מביט באדם שדחס את עולמו לריבוע, וגם בריבוע הזה, (מסגרותיה של אמוץ)- הוא אורח.

רנצר, יליד רומניה 1958, חוקר בעבודתו בעיות של הגירה, אי התאקלמות ואבל על עולם אבוד, תוך שהוא מאתגר את מערכת המושגים הנייחת, והלעיתים- אדונית של הצופה. יותר מכל אמן אחר באמנות המקומית מדברת אמנות ואת הביוגרפיה של האמן והמהגר. (כאן יש לזכור שהאתוס של האמנות המקומית היה לאורך שנים כזה של דחיית הביוגרפי כנושא ליצירה). הדימוי האיקוני והנצחי שלו של הבית על הגלגלים מרמז על מצב של הגירה תמידית, אי שייכות, הגירה כמצב נפשי. גוף היצירה שלו הוא מהייחודיים באמנות הישראלית. בסדרה זו, הבית שוב לא מורכב על גלגלים- הוא מקופל ונכנס למזוודה.

יונתן הירשפלד, ספטמבר 2021