מתוך גדר תיל עשויה אלכסונים נוקשים מבצבצת דמות ארוכת גפיים המשורטטת בקווים שחורים דקיקים. הדמות, שזרועותיה שלובות זו בזו והבעת פניה חתומה, נטולת גיל ומגדר ברורים. גם החלל בו היא מושהית, על רקע רצועות נייר כחולות, אינו מסגיר מיקום ספציפי או נקודת זמן מוחלטת שבאמצעותם המתבונן יכול היה לדלות בדל-מידע אודות הדימוי הניצב מולו. עם זאת, נדמה כי לא מדובר ביצירה חידתית במפגיע כי אם בתמונת מצב, תיאור חזותי המציע רגע פשוט של נסיגה חזרה אל הפנים, התכנסות שקטה. היעדר רעשי הרקע החזותיים, כמו גם שפת גופה המסוגפת ועיניה העצומות של הדמות, הן כולן בחירות אסתטיות המאפשרות ליוצרה – האמן הרב-תחומי אדם יקותיאלי – להביע בדיוק מירבי את הכמיהה העצורה אליה הוא מתייחס בשם היצירה.

את עבודת מדיה מעורבת זאת, לה קרא The Eternal Ephemeral (או בתרגום לעברית: בר-החלוף הנצחי), יקותיאלי יצר ב-2014. היא מוצגת כעת לצד מספר עבודות משנים עברו וכן יצירות עליהן עמל בשנה החולפת, רווית המתחים והאתגרים, בה נראה היה לפרקים שהעולם כולו עוצר את נשימתו ועומד מלכת, מסתגר בדלת אמותיו ממש כשם שעושה הדמות שהוא צייר.

התבוננות חוזרת ביצירה מוכיחה כי היא מזקקת בקרבה את השפה החזותית אותה יקותיאלי, המכונה גם Know Hope, גיבש לאורך 15 שנות פעילותו: סגנון רישומי רזה, מונוכרומטי, בו גדר ההפרדה, חומות עירוניות, אתרים אורבניים נטושים וציפורים דקות-כנף הם אורחי קבע בעולמות ארעיים. במהלך תקופה זו הוא העמיד מגוון עבודות סטודיו, ספרי אמן ועבודות טקסט ורישום במרחב הציבורי. דרכן, יקותיאלי ביקש לגלול מנקודת מבטו את סיפורו של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ההולך ומסתעף, הנע בין רגעי תסיסה לנקודות בלימה על הסף; את סיפורי האהבה, הזיכרון והטרגדיות השגרתיות של האנשים שנקרו בדרכו; ואת סיפוריו שלו, מי שמתבונן מהצד ומתעד אך גם מטמיע את עצמו בארכיון הויזואלי שהוא בונה.

הסופר והקולנוען הצרפתי ז'ורז' פרק (Georges Perec) פתח את הפרק האחרון של ספרו הקאנוני החיים: הוראות שימוש (1978) במשפט שמהדהד בשם יצירתו של יקותיאלי: "אני תר בעת ובעונה אחת אחר הנצחי ואחר החולף". נדמה שהשליחות האוקסימורונית הזו חוזרת כחוט השני הנשזר בין העבודות החדשות שיקותיאלי חושף כעת. היא מרחפת מעל Above the Tangling Tides, רישום שבו אותה הדמות עימה יקותיאלי מזוהה מניפה את ידיה מעל לראשה בהכנעה, מניחה לציפורים שאוחזות בפרקיה למשות אותה מעל המים הרוחשים שהאמן מסמן באמצעות כבלים כחולים, כפופים ומתוחים, המדמים תנודת גלים סוערת. השליחות אחר התחושה העל-זמנית והעכשווית נוכחת גם ב-The Mental Weight, יצירה בה אותה הדמות נראית כשהיא שרועה על גבה, כשמעליה לבנים חומות נערמות לכדי חומה שממלאת את גבולות הנייר, גודשת ודוחסת עד חנק את החלל שבו אמורים היו להתרווח השמיים. היא אף חוזרת בעבודה הנוגה T.T.S.T.H, בה הדמות הבודדת והבודדה חוברת לדמות אחרת שמצטרפת אליה להתבוננות דרך טלסקופ ברקיע זרוע-כוכבים, אותם נפילים מטילי אור שמקרינים על עולמנו אך למעשה סיימו את מחזור חייהם לפני יותר שנים מכפי שבני האדם מסוגלים לתפוס בתודעתם.

לצד עבודותיו האחרונות של יקותיאלי, מוצגת כאן הפואמה "קווים", פרי עטו של המשורר והעיתונאי משה דור (1932-2016). דור הרהר בקווים כמסמלים של נקודות מעבר בין זמנים וחללים פיסיים ("קו הגבול, קו החוף, קו היציאה, קו הכניסה") אך גם כצורות שמביעות מנחים רגשיים וקיומיים לימינליים ("קו כמירת הלב", "קו הציפורים בראש", "קו האהבה", "קו ההתחלה מחדש"). בדומה לדור, גם יקותיאלי עצמו מתחקה אחר מסלול מקווקו שמתווה את הטופוגרפיה הישראלית המשוסעת. בעבודה Where One Body Meets Another, הוא רושם שתי דמויות שנושאות במאמץ משותף – או שמא מתוקטטות על חלוקת המשקל – של בול עץ. מעליהן פרושה מפה מקומית חתוכה, מחוררת בחורים מזעריים שהאמן ביקע ואז הלחים. קווים-קווים של חוט תפירה שחור מבצבצים לאורכם ולרוחבם של הגבולות המופיעים במפה, כמו סימני שאלה המדגישים כי גם עובדות חיים פשוטות, כמו קיומן של מדינות, אינן שרירות. אם המדינה אינה נצחית, נדמה כי יקותיאלי מזכיר לנו, אזי גם גורלם של בני האדם הנאבקים על הזכות לשרוד בה. דור היטיב לתמצת זאת בשירו: "קו אורך, קו רוחב, קו מחבר, קו מפריד", "קו השבר, קו התפר".

הקווים הם לא רק חלק בלתי נפרד מאופי הרישום של יקותיאלי. הם גם מרכיבים את האותיות מהן הוא רוקם משפטים שהוא מלקט משיחות, ראיונות ומכתבים שהוא מחליף עם זרים שמשתתפים בפרויקטים הציבוריים שלו, או הוגה בטקסטים האישיים שלו. את קווי המלל יקותיאלי כותב על גבי מבנים ברחוב, על פינות זנוחות, קירות של בניינים מועדים להריסה וגם חללים מרכזיים ומונומנטליים. גם באקט זה יש זכר לאותה כמיהה שהביע פרק אל הנצחי והחולף, שכן על אף שביצירת האמנות ישנה הטבעת חותם שמותירה הד לדורות, סופן הבלתי נמנע של המילים שיקותיאלי כותב להימחות עת יתמוטט קיר או יפלו גשמים.

בעבודות חוץ כמו This, Even This Absorbs מ-2013, ניכר כי קיימת מידה לא מבוטלת של מודעות עצמית אירונית, אפילו מחויכת, בבחירת המילים של יקותיאלי. את המשפט הזה, שפירושו המילולי הוא "זה, אפילו זה סופג", הוא כתב על גבי שלד של מבנה שלא ברור אם זה עתה הונחו יסודותיו או שאולי אלו השיירים של בית שקרס. בעבודה שיצר שנה לאחר מכן בגרמניה במבנה עזוב וחשוך, יקותיאלי כתב על הקיר: We Lost Nothing. הצרימה בין ההצהרה שמכחישה את האובדן אל מול המרחב המחורב שבו פעל בוראת סוגה חדשה של שירה, שבה הטקסט וסביבתו מתמזגים זה עם זו ומערערים זו את המשמעות של זה.

ביצירת רחוב אחרת, יקותיאלי שירבט את השאלה: Can We See Each Other Through This? על גבי קיר בטון, לצד מבנה מתכתי שנחצה אנכית ואופקית על ידי קווים מזוגזגים המזכירים את הגבולות והחומות אליהם הוא שב ונושא את עיניו. כשכל מילה נבחרת בקפידה, ברור שגם לסימני הניקוד בהם יקותיאלי מחליט להשתמש יש חשיבות מכרעת. סימן השאלה בעבודה זו הוא הבלחה סמנטית מפתיעה ורגעית של ספק, כמו בחן את עצמו ואת הצופים הפוגשים ביצירתו. האם אנחנו עדיין יכולים להרגיש, להזדהות, למצוא אמפתיה, להשתנות ולשנות במהלך הרצף היום-יומי הטרוד ודרך מעשה האמנות? באמצעות הקווים שלו, יקותיאלי משרטט אפשרות חדשה לאותם החיים הישנים והמוכרים; הוא יוצק מרחב נשימה מתוך ההרס והאין, קו אחר קו.

‍

ג'וי ברנרד, מאי 2021

‍

‍