ג'ון רסקין, בפתיחה המפורסמת ליצירת המופת שלו מ-1843 "ציירים מודרניים", מציע, תחת הכותרת "על האמת שבחלל", ניסוי: לצייר ריבוע ועיגול ולהתרחק מהם עד לנקודה בה אינם ניתנים להבחנה. לאחר דיון ארכני בהשלכות של הניסוי הזה הוא מגיע לשתי מסקנות: הראשונה היא שלא משנה כמה אתה רחוק מהאובייקט תמיד יש משהו מהאמת שלו שלא נאבד. והשנייה היא, שלא משנה כמה אתה קרוב, מדויק וחד, תמיד ישנו דבר מה שנאבד בראיה. רבים מציירים את אותו דבר שלא נאבד במרחק. מעטים מצליחים, כמו גלעד אפרת בסדרה הזו, בהכפלות שלו, בהעמדה זה כנגד זה של הקוף (ציור ממטי) והמופשט (ערכים ציוריים ללא אובייקט) לצייר את מה שנאבד גם במבט הקרוב.

זהו הסוד של הציור: זה שום דבר שנראה כמו משהו. זהו שום דבר שמתעקש להישאר שום דבר, שמסרב להיות סימן, להיות שפה, להיות בר המרה למטבע אחר, שום דבר פרטיקולרי המסוגל להיות רק הוא עצמו. ציור הוא לא טקסט, הוא לא מדע אבל הוא גם לא שירה. הוא לא אקדמיה, הוא לא תקשורת חזותית, הוא לא מוצר. ציור הוא ציור. אבל זהו פשע הדורש אליבי, אז מזה חמש מאות שנה הוא מעמיד פנים שהוא תנ"ך לעניים, או דיוקן, או נוף או חלק משיח פוליטי/כלכלי/חברתי/פילוסופי. אבל כל מי שהסתכל על צווארון בציור הולנדי מהמאה ה-17 יודע שהציור קורץ לצופה מבעד לנושא ומדבר את עצמו. ההצמדה זה כנגד זה של הקופים והמופשטים היא הזדמנות נהדרת עבורנו להפנות את המבט אל החלקיק הקוונטי הטהור של הציור: זה שאובד בדיוק כשמסתכלים עליו מקרוב.

תולדות האמנות המערבית מכירה כמה כפות ידיים מופלאות: ידה של הפייטה היפה של מיכלאנג'לו עם שאלתה הנצחית מדוע ילדים מתים להוריהם, ידו המושטת אל על של המוצא להורג ב"שלישי במאי" של גויה, הטבעת כף ידו של ג'קסון פולוק בפינת מופשטיו הנשגבים. אבל אינני מכיר כפות ידיים הדומות לאלו הפשוטות לפנינו בתערוכה הזו. יש בהם פניה לחמלה, אבל לא למוכר, לא ואהבת לרעך שהוא כמוך, אלא לזר המוחלט. החומריות המופלאה, הנועזת ועזת המבע של הציור, זו המפרקת אותו למופשט ומצביעה אל האובייקט האבוד של המבט, עושה כאן עבודה נוספת שהחריצים בבשר אינם ייצוג של חריצה כי עם סכין ציירים שעבר וחרץ את בשר הצבע, כאן בפרפראזה על דברים שכתב ג'יימס אלקינס על הדיוקנאות המאוחרים של רמברנדט הופך הציור לדיוקן של המדיום, יד הקוף כדיוקן "השמן על בד", ובמובן עמוק, דיוקן "היד של הצייר".

בכל המנעד שלו כצייר, מציורי הגריעה של תל ארכיאולוגי, דרך ציורי מחנות הכליאה ועד למופשטים העכשוויים חוזר אפרת על אותה פעולה: הוא מענה את הציור במרתף כדי להוציא ממנו ווידוי; "אני ציור".

‍

יונתן הירשפלד, דצמבר 2022