כל דבר גם אם כאילו נמחק נשמר באיזשהו אופן בלא מודע של הציור." (י.ה.)"
כל דבר גם אם כאילו נמחק נשמר באיזשהו אופן בלא מודע של הציור." (י.ה.)"
(י.ה.) ".סוד קסמו של הציור של קלאפיש הוא הפתיחות המופלאה והענווה הזאת. האופן שבו שום דבר בציור שלה אינו במקומו"
(י.ה.) ".סוד קסמו של הציור של קלאפיש הוא הפתיחות המופלאה והענווה הזאת. האופן שבו שום דבר בציור שלה אינו במקומו"
בקיץ 1992 התכנסו בדירה בניו יורק כמה נציגים של האליטה האינטלקטואלית. מולם דיבר קלמנט גרינברג, הנביא של המופשט האמריקאי. "מעולם" הוא אמר, "לא היה קצב ההתקדמות של האמנות כה איטי". גרינברג האמין שאמנות היא שדה שיח אוטונומי שיש בו דינמיקה של התקדמות קבועה: צ'ימבואה-ג'וטו-אוצ'לו-מנטניה-בוטיצ'לי-רפאל וכו'. הוא היה המום ממה שלמיטב הבחנתו הייתה לא רק סטגנציה אלא קץ ההיסטוריה של האמנות- ובמובן עמוק- כיוון שהאמנות היא היסטורית מטבעה- קץ האמנות. "מזה שלושים שנה, אין כלום, להוציא פופ-ארט" הוא אמר. קופסאת הברילו של וורהול מ- 63 שמה קץ לדיון באמנות כייצוג (כיוון שהייתה זהה לקופסאת ברילו אמיתית) לאמנות כמבע- כיוון שלא הביעה שום דבר, ולאמנות כחיווי אודות העולם. נדמה, שהיא נעדרה "אודותיות". פשוט לא הייתה אודות שום דבר.
גרינברג ניסח בעצם את אמנות המאה העשרים כמאבק בין שני וקטורים. פנימה והחוצה. פנימה אל המדיום. החוצה אל המוצר והסחורה. פנימה אל הנפש, אל החוויה של הנשגב והאלוהי- החוצה אל התמוססות הסובייקט אל ייצוגי הפרסומת והפורנוגרפיה. כשמישהו בקהל שאל מה הוא צופה, "ניוון מוחלט" הוא ענה, בתיסכול.
ובכל זאת, אנחנו רואים שהיו במאה העשרים אמנים שלא נימשכו על ידי הווקטורים האלו ועמדו בפרץ. קלאפיש שבאה מפריז, שבאה מהמופשט, שבאה מהציור הפונה פנימה, הגיעה לארץ, וכמו אדם העומד בסופת גשמים ונותר יבש, לא פנתה לדלות החומר, לא פנתה לאמנות מושגית, לא פנתה להפשטה ולא נעשתה אמנית פופ. היא צייר מהתבוננות. החץ שלה הוא לא מהסובייקט החוצה ולא מהסובייקט פנימה, החץ שלה הוא מהעולם פנימה. בשיח בנינו היא תיארה זו כעמדה של ענווה. של פתיחות לעולם.
ובאמת, סוד קסמו של הציור של קלאפיש הוא הפתיחות המופלאה והענווה הזאת. האופן שבו שום דבר בציור שלה אינו במקומו: העציץ לא על השולחן הארטישוק לא על הכיסא הפועלים לא על הפיגומים: הם כולם בחלל הציורי, הם כולם כאור כלוא במנסרה, טרם התפרק לגווניו, מחזיקים סופר-פוזישן שרודינגרי של היות בה בעת משיכת מכחול ואדם, ייצוג ומיוצג, מדיום ועולם, צוהר, לא לפן האופטי של הדברים אלא לישותם. מחשבות כאלו, תמיד מוליכות אותי למכתבו הנפלא של פלובר לאהובתו מיד אחרי שסיים לכתוב את סצנת עשיית האהבה הגדולה ב "מדאם בובארי". פלובר מתאר שם כל כך יפה את האופן שבשביל לכתוב ככה היה עליו להיות גם בובארי לרגע, להיות אישה, להיות הרוח, הפריחה, השמש. זו הענווה של האמן, שריקון האגו מייצר שלו מקום לעולם.
ומצד הציור מה?
שתמיד יש איזה אנכי שמשמש כ"עוגן ציורי". או איזה כתם כריזמטי שמאפשר לאחרים לרחף סביבו בנחת. שיש ממד הזמן בעשיה, בחרטה, התיקון. אבל אין מחיקה- כל דבר גם אם כאילו נמחק נשמר באיזשהו אופן בלא מודע של הציור. שהציור הוא אף פעם לא אחד, כמו הצופה. ליליאן קלאפיש אף פעם אינה אחד, אלא היא נהר, היא זורמת, משתנה, זזה, מביטה, חושבת, מגמגמת, מנסה שוב, הורסת, בונה. זהו ציור שמזמין אותך לעלות לתחנה אחת באוטובוס המסע הגדול הזה של המבט.
יונתן הירשפלד יוני 2022
בעקבות שיח גלריה עם ליליאן קלאפיש
