דוד גנתון, עם ציורי גבו של הבד הצליח לצייר את הסתר הפנים, היעדר החסד, כשל המנגנון הייצוגי. את גבו של האל.
דוד גנתון, עם ציורי גבו של הבד הצליח לצייר את הסתר הפנים, היעדר החסד, כשל המנגנון הייצוגי. את גבו של האל.
יצחק לבנה מסביר שזוהי מטאפורה למהותו המופשטת של האל. מטאפורה שוללת דימויים, איקונוקלסטית. הוא כמובן צדק. אבל אולי הוא לא הלך מספיק רחוק. זוהי לא רק מהותו המופשטת של האל, אלא הריק. הנקודה העיוורת בעצם האלוהות. אם האל מגלה לנו את פניו, זו המשמעות, זה החסד. גבו, זה הפקרתנו לגורלינו, היעדרו. יש ואין לכודים בסחרחרה. גילוי פני האל בדימויי טבע, היעדרו או גבו במופשט.
יצחק לבנה מסביר שזוהי מטאפורה למהותו המופשטת של האל. מטאפורה שוללת דימויים, איקונוקלסטית. הוא כמובן צדק. אבל אולי הוא לא הלך מספיק רחוק. זוהי לא רק מהותו המופשטת של האל, אלא הריק. הנקודה העיוורת בעצם האלוהות. אם האל מגלה לנו את פניו, זו המשמעות, זה החסד. גבו, זה הפקרתנו לגורלינו, היעדרו. יש ואין לכודים בסחרחרה. גילוי פני האל בדימויי טבע, היעדרו או גבו במופשט.
אמנות היא שדה בו היש והאין לכודים בסחרחרה. במוזיקה- תלות הצלילים בשקט שבינם. בספרות ובשירה -ניסיונות נואשים לתאר את זה שעצם טבעו הוא שהשפה תחמיצו. המילה כידוע, הורגת את הדבר. מסביב לכל אות, אוקיינוס של ריק לבן שמקנה לה משמעות. ובציור - המאבק לתת ביטוי חזותי לחוויה הפנימית לאדם (נפש) או חיצונית לו (אלוהים). כביכול לא לצייר את העולם אלא את לבו, או את גבו.
יצחק לבנה בטקסט התערוכה "עם הגב לצופה" (מוזיאון בר דוד 1996) כותב: "הגב מקושר אפוא זה מכבר למושג ההפשטה. לכן לא הופתעתי כשמצאתי בקטלוג תערוכה של דוד גנתון שנושאה הוא גבם של ציורים- ציטוט מספר שמות. אלוהים אומר למשה על הר סיני " ראית את אחוריי ואת פני לא יראו" (שמות ל"ג, כ"ג)" . לבנה מסביר שזוהי מטאפורה למהותו המופשטת של האל. מטאפורה שוללת דימויים, איקונוקלסטית. הוא כמובן צדק. אבל אולי הוא לא הלך מספיק רחוק. זוהי לא רק מהותו המופשטת של האל, אלא הריק. הנקודה העיוורת בעצם האלוהות. אם האל מגלה לנו את פניו, זו המשמעות, זה החסד. גבו, זה הפקרתנו לגורלינו, היעדרו. יש ואין לכודים בסחרחרה. גילוי פני האל בדימויי טבע, היעדרו או גבו במופשט.
ברצוני לטעון שלצייר את גבם של הדברים זו לא רק מסורת עתיקה מאד בתולדות האמנות אלא גם שדה לדיונים רוחניים ותיאולוגיים באשר ליסוד השלילי שבאלוהות. ממיכלאנג׳לו הנער שבעבודת השיש הראשונה שלו ממקם את ישו התינוק עם גבו השרירי לצופה, מעביר את המרכז לאמו המרוחקת רגשית, מאמת אותנו עם אל הפנה לנו את גבו, וכמעט באותו רגע היסטורי בדיוק, עם "הירידה ללימבו" של מנטניה מ 1492, הופעתו של ישו עם גבו לצופה מעלה שאלות נוסח איפה היה אלוהים בשואה? במגפה? איך נראה ״הסתר פנים?״. דרך האל בתקרת הקפלה הסיסטינית בסצנת בריאת הירח עם גבו אלינו, (קשה להבין היום כמה רדיקלי היה הדימוי הזה לעיניים של 1512) תמונה שבה העולם אינו דטרמיניסטי, האל הוא מטבע בעל שני צדדים, טוב ורע, נוכח ונעדר. ועד הקמתו של לזארוס מאת רמברנדט, תחריט מאת האדם שנודה מהכנסייה המביט בפלא האל מבחוץ, רואה את גבו המוחשך של החסד. והנה, גם כאן, אצלנו, גם את האל שלנו, שאין לו גוף ולא דמות הגוף ציירו מאחור!
דוד גינתון, עם ציורי גבו של הבד (טרומפ לו׳איל), הצליח לצייר את הסתר הפנים, היעדר החסד, כשל המנגנון הייצוגי. את גבו של האל. צריך לחדד כאן את הקשר בין היכולת לתת דימויים, ליצר סימנים וסמלים לבין היכולת לתת משמעות לעולם. האלם, נתק שרשרת המסמנים, אבדן המשמעות הם מהסימנים של השיגעון. האל הוא האחראי הסופי למשמעות. בהיעדר אחר גדול של משמעות קורס מגדל הקלפים של חיים בעלי פשר. דבר זה מכונה בפסיכואנליזה לעיתים טראומה. אני חושב למשל, כיצד לצייר את אושוויץ? או בקנה מידה קטן יותר- את רצח רבין?. ואכן, לגינתון יש ציור של גב- בד עם התאריך של הרצח. כמו אומר כאן אין מחפשים משמעות עוד. כאן אין פנים לאל. וכך גם הציור המצטט את מחווה לדלקרואה של פנטין לטור- כיצד יכול הצייר לצייר את מותו שלו? (נושא שאני עסוק בו מזה שנים).
הפיתרון של גינתון הוא קנווס מלא ציור, אך ריק מציור. פיגורטיבי אך מופשט. לא פעם עם צלב. (כמו באחד עם הציטוט של לואי מארין מ 2000) ציור של כל מה שלא ניתן לצייר. הציור המערבי מזה 500 שנה מצייר את אלוהים, פניו, גופו. גינתון מצייר את גבו. ייתכן שיהודה אטלס טעה ובעצם רק מי שמביט מי מאחור יודע מי אני
יונתן הירשפלד, נובמבר 2020
צילום: אלעד שריג, באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות
