"מדוע לא באת כשקראתי לך?" אמר העיוור. "האם צריך להוליך אותך כמו ילד? אינך שומע את השביל כשאתה הולך עליו?"

נונז צחק. "אני רואה אותו," אמר.

"רואה זו לא מילה," אמר העיוור כעבור שהייה קלה. "חדל להשתטות ועקוב אחר קול צעדי."

נונז בא בעקבותיו, נרגז במקצת.

"יומי עוד יגיע," אמר.

"עוד תלמד," השיב לו העיוור. "דברים רבים יש ללמוד בעולם הזה."

"האם איש לא אמר לך שבארץ העיוורים, שתום העין הוא המלך?"

"מה זה עיוורים?" שאל העיוור באדישות מעבר לכתפו.

מתוך: ארץ העיוורים מאת ה. ג'. וולס

לפני שנים, באחת מהתגלגלויותיי הרבות, לימדתי ציור, לשם פרנסה, בבית ספר שלא הייתי מציינו בפרקים היותר חשובים של הרזומה שלי. באחד השיעורים הראשונים הבחנתי שלכיתה מקבילה נכנס עיוור שנעזר בכלב נחייה. הוא מצא את מקומו בחדר, ניגש אל הציור הבלתי גמור שלו ומישש אותו ברגישות רבה כדי לדעת היכן הוא נמצא. את לוח הצבעים שלו הוא אירגן בשיטה שהייתה נהירה רק לו. בכל עת הוא ידע היכן נמצא הצבע שהוא לא ראה אף פעם. הוא השתמש במכחול כבמקל נחייה. מכל בחינה, לבד מבחינת העין, הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא תרגם את החושך לתנועה בדרך עוקפת עין.

זה היה אירוע מוזר ומכמיר לב. מכחול בידי עיוור דומה לאוזניות על אוזני חרש או למשותק הנס על נפשו ואולי כמו שחיין שמבקש לטבוע. אלה אירועי המרה מרצון שיש בהם התעלמות מדרך המלך. הם משתמשים בתהליכים אחרים, שפיטה אחרת, מיומנות שונה לגמרי.

באותה פגישה ראשונה וגם אחריה חשבתי לעצמי; מדוע יבחר עיוור במסלול שאיננו מפצה אותו אלא מעצים את עיוורונו. אלא אם כן זו לא בחירה אתגרית ועיקשת אלא בחירה עוקפת ומוותרת – זו לא בחירה באין עין אלא ב - יש מגע – יש תנועה – יש מישוש – יש ניחוש – יש חומר – יש אמת שנוברת בחושך. חשבתי שכשם שיש שירת אקפלה כלומר שירה ללא ליווי מוזיקלי יש משהו כמו ציור אקפלה... לאמור ציור מנותק מכלי הציור – ציור לראיית לילה, אלף מיני אפל ואפלולי. אלף מיני שחור ונעלם. ציור שמאלף בינה את יד המקרה. הצרוף, שעל פניו איננו מתקבל – צייר עיוור – יכול להוות אתגר רב משמעויות. במעמקים ובמסתרים יש יתרונות לעצימת העיניים. מדובר באקטים המתחילים מן הוויתור. הראיה חשובה ומרגשת מאוד אך יש משהו שנשאר עמנו אחרי המראה והוא חשוב עוד יותר. יש אמנים שמתחילים משם. יש גם אמנים שלומדים מהנכויות. שמאמצים את המגבלות. שהמתוקן דל בעיניהם. שיש להם ראייה עוקפת מראות.

זהו הטקסט השלישי שאני כותב על היצירה האמנותית של סמדר אליאסף ואפשר שצריך היה להצמידם זה לזה בסדר כתיבתם לרבות חזרות מתבקשות. אני חושב שיצירותיה, לאורך השנים, ועם כל ההבדלים בין תקופה לתקופה, הם פרי המחשכים. הם עוסקים במה שנותר לראות אחרי כל מיני אירועים ותהליכים חומריים וצבעוניים הנסתרים מעיננו כמו גם מעיניה. הם שרידים של תאונות מתוזמנות היטב. העין שלה אינה מציירת, גם לא היד, היא שופטת את תוצאת התנאים שהיא יצרה והמקרים שהיא זימנה ואפשרה. העין לא מוליכה את היד אלא גוזרת דין על מהלכיה; דין גניזה או דין המשך תהליכים ופנייה אל הזמן שייטיב או דין חיתוך ושבירה. הציור שלה קורא תיגר על היותו דומם. הוא איננו הופך לחי אלא להמשכי. לייחורי. היא עושה ארכיאולוגיה הפוכה – שוברת – מנתצת – מעלימה – מיישנת היא מעמידה את ציוריה למסדר אי זיהוי.

אליאסף ויתרה מתחילת דרכה ועד היום על כל אמצעי וכלי הציור ועל התהליכים המקובלים והשגורים. האמצעים שבהם היא נקטה במקום הקונבנציות כבר תוארו בהרחבה. בטעות מייחסים לה העדר שליטה בעוד שהיא מנסה לשלוט בהעדר. אחרי שעשתה את כל המעשים שתחילתם ברוטליות ואחריתם רוחניות מזוקקת ואחרי ששפכה והכתימה והפכה ודרכה והנזילה וקילפה וניגבה ועשתה כל אלה לבד יחיד וריבועי כמקובל, היא מוותרת גם על הציור הבודד, על הקונבנציה של הריבוע, על הבד שמתוח על מסגרת והיא פונה אל המיצב. ציורים רבי איברים, נכים, שבורים, מקוטעים, פצועים ומתאוששים מימי הדריכה והחיתוך והניסור שעברו עליהם. הם גם ציורים וגם פוסט ציורים. רק מה ששורד את הדריכה והמעיכה והסינון ומתמלא ביופי ועומק שורד. בהשאלה מעולם היין אפשר לומר שהיא דורכת ציורים וסוחטת אותם ומיישנת אותם ושומרת אותם וממתינה בהרכנת ראש לתוצאה ראויה.

‍

יאיר גרבוז, נובמבר 2021

צילום הצבה במוזיאון הרצליה: גיא יחיאלי

צילום הצבה בגלריה גורדון: אביתר הרשטיק