בספרו "תשוקת החלוצים" ניתח בעז נוימן עליו השלום את המרכיב הליבידינלי העמוק ביחסם של אנשי העליות הראשונות לארץ ישראל. מדובר על נושא ענק עם הסתעפויות רבות. היחס לאדמה כאל אישה בתולה ואל החקלאות כאקט של הפריה, משאלותיהם הארוטיות של העולים להתנתק מהחיים השמרניים בשטעטיל. כניסת נשים אל עשייה אמיתית בעולם ודברים נוספים. עבור רבים מאנשי העלייה השנייה והשלישית הייתה הציונות מסע אישי, יונגיאני כמעט, של מות האישיות הגלותית ולידה מחדש כאדם עברי. א.ד. גורדון טען שבגלות יכול היה היהודי או להיות בחיים (כלומר לצאת אל העולם ולוותר על הרוח) או לחיות את ההוויה (כלומר ללמוד תורה ולוותר על החיים), ורק בא"י בעובדו את האדמה הוא חי בהוויה, ולשם כך חידש את המילה "חוויה".

רגע היסטורי זה (ובלי קשר לביקורת הנוקבת והראויה שהוטחה בעשורים האחרונים בפרויקט הציוני בכללו) הוא רגע מהמם. רגע של הגשמה, של צמיחה רוחנית ואינטלקטואלית, רגע שבו פגשה התשוקה את הפוליטי וההיסטורי. רגע הראוי להנצחה.

ברם, להוציא את נתן רפפורט, אין לנו, בתרבות הישראלית מסורת של אנדרטאות ברונזה הירואיות מהסוג שמהדר כל כיכר באירופה. לפעמים נדמה, לאחר שראינו למה מסוגלים אנשים החוגגים את הגבורה והעוצמה בפסלי ברונזה תמירים, שבחרנו במודע במודל המיכה אולמני של אנדרטה תת־קרקעית.

דומה שהאסתטיקה הארץ־ישראלית היא אירונית, חילונית, נטולת פאתוס. רוחה היא רוח מודרניסטית, מפוכחת, לא פעם עוינת כלפי מסורת האמנות האירופאית הקלאסית, לא פעם חשדנית כלפי מעשה הייצוג עצמו. לעיתים קרובות, ברוח "לא תעשה לך פסל וכל מסיכה"- תעדיף סמלים מופשטים וסימנים על פני דמות אדם. וברוח "הבל היופי ושקר החן" תימנע מהיפה הנחשד כפתייני, כנוצרי.  

אבל בא רגע שבו אתה רוצה להנציח ולסמן לא לוחמים וגיבורים, אלא אימהות, נשים, אוספות בצל, שהווייתן כה סמוכה לקרקע ומבטן אל השורשים שמתחתיה. למשל, אנדרטה לכבודן של חלוצות עמק יזרעאל. מחווה שהיא כעין קיפול אוזן חמור בפינת העמוד בספר ההיסטוריה שלנו. נשים כמו סבתו של שמיר, שהחזיקו לבד את המשק שעה שהגברים נסעו לעיר לענייני העולם, נשים שהקריבו את  עורן לשמש הקופחת, את ידיהן ליבלות העבודה, ואת הגב הדק שלהן לכפיפות העמל. נשים שהקריבו את יופיין ונעוריהן.

רגע כזה דורש חשיבה אסתטית מחדש. הפתרון של שמיר הוא כעין סינתזה: לא קבוצה נישאת מוגבהת על במה, אלא דמות יחידה. כן, יצוקה בברונזה, אבל שחה אל הארץ. כן, יצוקה בברונזה, אך מפוסלת באופן שזוכר את מודל החימר שהייתה, ומשמר בה את חיות האדמה. כן, פסל ברונזה אבל לא עיניים מלבניות המביטות לאופק בלתי נראה - אלא מבט מרוכז באדמה, בכאן ובעכשיו.  

וכמודלית, בחר שמיר, לא אישה אירופאית במסורת הפיסול הקלאסי אלא חברת קיבוץ,  חצי תאילנדית, שמרמזת בעצם מהותה על איזשהו קו שבר בציונות, שהעבירה למיקור חוץ את עמל הכפיים שהיה ערך ודגל עבורה. שמיר מפסל בברונזה, אך אין זו יציקה חלקה ותעשייתית, אלא מעין אימפרסיוניזם בפיסול. תחושה של פיסול בכתמי צבע. פסל מינורי בשפה מאז'ורית. תווים לכינור מנוגנים בחצוצרה. הוא משמר בתוכו את מעיכת החימר והסרתו. שבריריות וזמניות.

שמיר מכנה אותה ונוס ובכך מקשר אותה לאלת פריון ולליבידו החלוצי שבו פתחתי. הוא מכנה אותה ונוס כי היופי איננו עניין שולי אלא מרכזי: יופיין של הנשים מועבר מהן אל האדמה הערפדית שינקה מהן את חיוניותן. הוא מכנה אותה ונוס, ואכן, הכריעה דומה למדי לדגם ההלניסטי של ונוס הכורעת (ראו למשל את ה lely Venus שהייתה שייכת לצייר פיטר ללי) והיא מבדילה את ונוס האולימפית מוונוס היומיום. זוהי אם כן, אנדרטה בלתי אנדרטית. שפופה. ענווה. לא פאלוס ברונזה תאב קרב, אלא קידה ארצית ליופי, לעמל, לחלוף החיים, לגבורה שביומיום.  זהו פסל של יופי יצוק בברונזה על אודות יופי אנושי בר חלוף.

זוהי אוספת ביומה הראשון, אמר לי שמיר בשיחה, היא עודנה יפה.

יונתן הירשפלד, 2020