אינני זוכר איפה קראתי פעם משל על חיות פרא שהיו תוקפות מקדש כלשהו וטורפות את הזבחים שהכינו המאמינים לאל שלהם; בסופו של דבר נעשה העניין כה קבוע שהן הוגדרו כחלק מהריטואל. אורי היא בעיני חיות הפרא האלה שהפכו אצלנו לחלק מהריטואל. העובדה שיש במפעל חייה רציפות וקוהרנטיות הופכת את הפראיות שלה לבשר מבשרו של עולם האמנות, ובכל זאת חשוב להיזכר מעת לעת: היא פרא.

הנייר מרובע ומוגבל בגודלו. השפה הרישומית\ציורית בסיסית, שבורה, מקוטעת, מוגבלת בגבולות המדיום, החומר, העולם. אבל יש דבר מה בניירות האלו שאין לא מידה. הם מכילים כאב, צעקה, חרחור חנוק, גמגום, מחול, שירה.

לא פעם יוצאים הקווים מגבולות הנייר וממשיכים לאינסוף. אני מנסה למצוא את המילים לתאר את אותו אינסוף שמביאה אורי לריבוע של הנייר. אני מביט לפעמים בפועלים הסיניים העובדים מול הסטודיו שלי על חפירת מנהרת הרכבת הקלה. יש משהו מעניין בהליכתם, בהפסקה, ברחוב, לבדם, לקנות לחמנייה: הם כאילו נושאים עימם את סין הענקית כולה. במין מעטפת שקופה מסביבם, נמצאים הכפרים המוצפים מים ושדות האורז האין סופיים. האם זה רק מבטי? לא נראה לי, נראה לי שהם נושאים עמם את סין כפי שנשאתי אני אתי את ישראל כשהלכתי ברחובות ניו יורק כשגרתי שם. זוהי איכות מסתורית, אולי זו האיכות אליה כיוון היידגר במושג "היות בעולם", על כל פנים, זהו האינסוף חסר המידה שהחומר מביא אתו למפגש עם האדם, ואנחנו מרגישים בעוצמה יתרה מול הרישומים של אביבה אורי.

אביבה אורי מהלכת עלינו קסם.

יותר משהיא מעניינת כאם הגדולה של הציור הישראלי שבין ילדיה גם רפי לביא וגם אורי לפשיץ, יותר משהיא מעניינת כמיתוס מקומי, רוח הרפאים שרודפת את הבית בו כולנו גרים, אביבה אורי מעניינת כמי שהרישום הייחודי ועז המבע שלה מביא אתו עולם לנייר. והעולם הזה, הוא עולמן של חיות הפרא שפלשו למקדש.

‍
יונתן הירשפלד, דצמבר 2021

‍