יש שצייר מצייר את העולם.

הוא מביט בו, מדמיין מסגרת, מתאים לעצמו מצע ציורי על פי אותה מסגרת, ואז מניח בכל מקום על המצע שלו, את הצבע שהוא רואה במקום המקביל במסגרת המדומיינת שהוא שם על העולם.

יש, שהוא אינו מצייר את העולם. שהוא מצייר את הציור. עינינו הוא קו, כתם, חומריות, קומפוזיציה ויחסי צבעים.

ידיד רובין הוא המקרה הנדיר ביותר, כשהצייר לא מצייר את העולם ולא את הציור. לא - הוא מצייר את הטרנספיגורציה: את איך שהעולם הופך לציור.

השדות והטרקטורים מתמסרים לו. נעשים שטוחים, צבעוניים, פשוטים. והם מתארים את היעשותם לשטוחים, צבעוניים ופשוטים. הציור הסופי אינו ציור של העולם: הוא אינו מתאר אשליית חלל, וגופים הנמצאים בו ומוארים באור הטבעי. אך הוא אינו ציור מופשט או מבע של חיים פנימיים. זוהי ממש הצצה לפקעת שבה מתגלם זחל העולם טרם יצא פרפר הציור ממנו.

אשר על כן אני מסתייג מסיווגו של רובין כצייר נאיבי. בעיני אין אלו ציורים תמימים של טרקטורים ושדות. זהו לא מבטו של ילד או של אדם קדם תרבותי. שימו לב לשורות נחשי הצבע ישר מן השפופרת, או נשיקות שפתי השפופרת במצע: אלו הם נקודות הקצה של הציור מדבר את עצמו את חומריו את חומריותו. שורות העצים הכחולים או הירוקים הופכים לדפוס חוזר, לציור "אול אובר" כמו שאומרים הנותן את התחושה שהוא אינו אלא קטע מפטרן (petern) אינסופי.

ובאשר לצבעים הנאיביים. מי כאן הנאיבי? האין זו התגלמות הנאיביות לכנות כחול וורוד רוויים בשם נאיביים? (כאילו בניגוד לחום והאפור?) את הרב רובדיות, המבוגרת, התרבותית, המתוחכמת של רובין ניתן לראות בדיוקנאות. הללו קרובים בעוצמתם העדינה לאלו של אורי רייזמן.

בכלל, נדמה שאורי רייזמן הוא נקודת התייחסות ראויה לידיד רובין. ההפשטה של הנוף, הרטט של הצבע, הזיקה לתרבות הקיבוצים. רובין נולד בקיבוץ גבעת חיים ב 1938, ומת ב 2012. הוא למד תחת סטימצקי, אך סרב למודרניזם הלירי והמופשט לחלוטין. הוא חיפש צורת מבע אחרת, כזו שתאפשר לו להתמסר לציור, אך לא לאבד את העולם. לשיטתי הוא השתמש בנאיביות כאליבי. מה שאנחנו מכנים נאיביות הוא פשטות שמגיעים אליה מתוך פניה פנימה, מתוך בגרות. את הפניה הזאת פנימה הוא עוצר האמצע הדרך: לפני שהציור יתענג על עצמו. לפני שיפרח ממנו פרפר המופשט.

הציור של ידיד רובין הוא מסוג נדיר באמנות הישראלית. אין בו קדרות וכובד ראש אבל גם לא ריחוק רגשי ואירוניה. זוהי לא דלות החומר ולא "החזרה לציור". זהו ציור הכולא את ילד המבט על העולם בגיל התבגרות נצחי לפני שיעשה למבוגר קודר ומופשט: בגיל שהציור זר בגופו המתפתח, מגלה את עצמו, ומעצב את דמותו.

‍

יונתן הירשפלד, מאי 2022

‍