"הימים הם ימי מלחמה, ובציורים של לארי אברמסון שב ומופיע עיגול הירח הלבן, הלבנה, כעיוורון מסנוור. הצמחים, צמחי ארצנו, משהו קרה לצלליות האופייניות שלהם. הסילואטות השחורות קיבלו ממד של רפאים." (י.ה.)
"הימים הם ימי מלחמה, ובציורים של לארי אברמסון שב ומופיע עיגול הירח הלבן, הלבנה, כעיוורון מסנוור. הצמחים, צמחי ארצנו, משהו קרה לצלליות האופייניות שלהם. הסילואטות השחורות קיבלו ממד של רפאים." (י.ה.)
"אנו נכנסים לעולם הצללים. הקטלוג הקבוע של רקפות וזרדים נראה לפתע עמום, מרחף על פני השטח של ציור מופשט." (י.ה.)
"אנו נכנסים לעולם הצללים. הקטלוג הקבוע של רקפות וזרדים נראה לפתע עמום, מרחף על פני השטח של ציור מופשט." (י.ה.)
הרומים העתיקים האמינו שישנם שני סוגים של חוכמה: ישנה חוכמת היום – זוהי תבונתו של אפולו, חוכמת הצהריים הגדולים, שעה שבה אין צללים והכל נראה כפי שהוא: מתמטי, חד ועקר ונטול חמלה. ויש את הנבואה הרואה את העתיד כתמונה, חוכמה שסימלה הוא הלירה; כלי הנגינה המייצר הרמוניות ממרווחים מתמטיים. וישנה חוכמה אחרת – חוכמת הלילה, חוכמתה של מינרווה. היא קרובה אל הערמומיות, אל המלחמה, אל הטבע והיצרים. זוהי חוכמה שסימלה הוא הינשוף; עיניו הגדולות של הציד הרואה את הנסתר מעיניי אחרים.
הימים הם ימי מלחמה, ובציורים של לארי אברמסון שב ומופיע עיגול הירח הלבן, הלבנה, כעיוורון מסנוור. הצמחים, צמחי ארצנו, משהו קרה לצלליות האופייניות שלהם. הסילואטות השחורות קיבלו ממד של רפאים. אנו נכנסים לעולם הצללים. הקטלוג הקבוע של רקפות וזרדים נראה לפתע עמום, מרחף על פני השטח של ציור מופשט. אני מתקשה לזהות את הצהוב החומצתי מתחת לכסף או הריח בציורים האלו. האם זה רעל מר המוסתר על ידי הלילה, או אור הבוקר הממתין לתורו?
קראתי פעם, שוב אינני זוכר איפה, שבזקנתו נסע בורחס לסהרה. זו הייתה נסיעה עקרה למדי אם ציפה לראות את יופיו של האופק הצהוב האינסופי, כי הוא כבר היה עיוור לחלוטין בשלב זה של חייו. כשהוא עמד שם, הוא הרים מעט חול בכף ידו ופסע אתו כמה צעדים. לאחר מכן זרה את החול בצדה של דיונה והכריז: "אני חורחה לואיס בורחס שיניתי את הסהרה!". ביני לביני, החלטתי שהצהוב כאן זו הסהרה של בורחס.
לסדרת הציורים הזו היבט אוטוביוגרפי. היא מתייחסת לזיכרונות משנות ילדותו של האמן בשדה ובעמק שבאזור מגוריו במערב ירושלים, שנים בהן התגבשה זהותו החדשה כילד ישראלי. גם הזיכרון, אני חושב, יכול לבוא בגרסת היום ובגרסת הלילה. זיכרון אפוליני שאת עלילתו סיפרת לעצמך ולאחרים פעמים רבות והוא כבר מקובע, ולנגדו זיכרון ינשופי, חמקמק שכל פעם שאתה מושיט יד מנטלית לאחוז בו הוא נמוג כעשן.
ובאמת, עולה על דעתי גם האמנות. היא לפעמים סרברלית, מודעת לעצמה, מנוסחת, מגיבה למציאות כמו מאמר מערכת, ובפעמים אחרות, לילית, חלומית, אור-ירחית, מראה יותר מאשר אומרת. הסימנים נעשים כסמליו של חלום - בלתי משייכים למשמעות מקובעת. הנהו הציור, צמח כצללית על רקע צמח אח לו שנשחק לרפאים. שניהם צפים באפור הכסוף של מינרווה, החוסם את הסהרה של בורחס. זיכרון הולך ונמוג, ובלבו ירח: הנקודה העיוורת של האור.
יונתן הירשפלד, מרץ 2024
