פלא גדול הוא שעוד נכתבים בימינו שירי אהבה. הרי נכתבו כבר כל כך הרבה ועל ידי משוררים כה גדולים. אלא שהאמנות איננה מחפשת חומרים חדשים, אלא דרכי ביטוי חדשים. שיריו של אחר לא יכלו לעזור לאוהב הצעיר, עבורו, אין האהבה נושא ישן ומוכר, כי אם אירוע חדש ופורע סדרים. וכך, שב רב אמן של הציור הישראלי, יאן ראוכוורגר לנושא קלאסי ומאיר אותו באור חדש.

הבה נדמיין שלושה חוטים. נמשכים מהעבר הרחוק. האחד, הארכיטיפ הקמאי של אם וילד. דימוי המופיע בכל התרבויות והוא עתיק יותר מכל השפות שלנו, מכל האלים שלנו. חוט שני הוא זה של האיקונין הנוצרי. האם היא מריה הילד הוא ישוע. הם ממלאים את החלל כי הם מייתרים את העולם. האם היא כל עולמו של הילד, והוא כל עולמה. באיורים ביזנטיים לכתבי קודש, באמנות קרולינגית החלל סביבם מעוטר, מוזהב, אטום. היא השמים (רגינה סלסטיה) הוא האדמה. היא שושנת העולם (רוזה מונדי) הוא שה האלוהים (אגנוס דאי) . היא הרחמים והוא הדין. היא לידה ורוח  והוא גוף ומוות. די להם בעצמם. הם מהווים מערכת סגורה והרמטית. וחוט שלישי, החוט של המופשט. ראשית להפשיט את הנראה לצורותיו הבסיסיות, גלילים כדורים חרוטים. ומיד לאחר מכן הדהרה לנקות את הציור מכל מה שזר לו ועודף. מייצוג, מתוכן, מצבע. לבן על לבן של מלביץ. ריימן.

עכשיו הביטו בתבליטי הגבס הנפלאים של ראוכוורגר. קשר דק מן הדק בין שלושת החוטים. רעד בשלושת המיתרים. אם וילד נצחיים, שמש וירח. איזיס והורוס. חומריות הגבס מעלה על הדעת פיסול בסיסי מאד אולי של איש מערות, אולי של מצבת קבר. אבל יש לנו כאן גם איקונין. האיקונין איננו ציור: אין תפקידו להביא לכדי הנאה  אסתטית: לאיקונין יש עבודה. הוא מרפא מחלות. הוא כן לתפילות. כותל דמעות (לא פעם האיקונין בכו בעצמם, לא פעם דיממו) בעתות צרה היו מוציאים את האיקונין ומוליכים אותו ברחובות הכפר. הוא לא ציור, הוא חפץ פולחן. תחנת ממסר הקולטת ומשדרת אל האל. ואכן התבליטים של ראוכוורגר אינם ציור, אלא חפץ. יש להם נוכחות פיזית. משקל.

ולבסוף, הם מופשטים ולבנים. הרבה אמנות עכשווית צועקת, הם לא צועקים. הם גם לא מדברים. הם לוחשים. הם כה שקטים שהם פונים לחוש המישוש.  האם והילד הם משטח אחד. טופוגרפיה, גיאוגרפיה, ארץ.

נדמה שהוא החל ממבט. הנה רישומי הפחם. אבל מבטו אינו נאמן לנראה, מנסה לחדור מבעדו.  בראיון שנתן לאחרונה לחגית גרוסמן ויפורסם בקרוב בעיתון 77 אומר יאן "כן, אני לומד, זה דבר אלוהי מה שיש לי מול העיניים, לא רק חפץ מסוים. זה הסוד: אם אני עובד ומתמיד אז אני יכול לראות שנפתחת הבנה, שנפתח החיבור לעולם שאלוהים מסתיר מאתנו" מההתבוננות להפשטה, למעמקי התודעה, האמנותית (איקונין) ומשם לתודעה הארכיטיפלית הכלל אנושית. באופן מוזר הופכים תבליטים אלו לדיון בשאלת היופי. אמנות המאה האחרונה מיעטה לעסוק ביופי. אבל הביטו: מובן מאליו הוא שהתינוק יפה בעיני האם. ושהאם יפה בעיני תינוקה. ושהאהבה שאוהבת האם את תינוקה מראה לו שהוא יפה בעיניה. ראוכוורגר בתבליטיו היפים, השקטים הלוחשים, מזמין אותנו חרש, לקחת חלק מהצד ביופי הזה. והופך נושא ישן זה לחדש לחלוטין.

יונתן הירשפלד, אוקטובר 2020