אמנים רבים, משחר תולדות האמנות, לא רק במאה העשרים, שאלו את עצמם על הגבול בין דבר מה לבין יצירת אמנות. בין האבן לפסל, בין הכתם לציור. מהו הביטוי האסתטי המינימלי שמתחתיו זה שום דבר אבל הוא כבר מייצג משהו בעולם? אני חושב על הפסלים הבלתי גמורים של מיכלאנג'לו: הנה אבן. היא איננה מייצגת דבר. קצת הלאה היא שבורה, נחרשו בה שבילים של מפסלת, היא עדיין חסרת צורה ותוכן, עוד מעט והיא מתחילה להתעגל, להתעדן ולבסוף הופ- הנה ברך מלוטשת או מרפק מזדקר. איפה נמצאת הנקודה שבה עבר האין אל היש?- אי אפשר לומר. אסף בן צבי חי בנקודה הזו.  

האמנות שלו מדגדגת את האין. הסיבה לכך, נדמה לי, היא שבן צבי מזהה שיש לנו צורך עמוק להפעיל את הכוח יוצר המשמעות שלנו, את הפקולטות הגבוהות של התבונה. אלו שרואות צורה בעננים. אלו שמזהות דפוסים בעולם. כביכול ניתן לומר שהתפישה האנושית מחולקת לשניים: קבלה פאסיבית של נתונים חושיים, וארגון ומשמוע אקטיבי של המידע. התרבות הפופולארית מנסה לייצר דימויים כמה שיותר נוחים, מבושלים, לעוסים- כך שחוויית הצפייה שלנו תעשה כמה שיותר פאסיבית. שבו בבית. תרימו ידיים- אנחנו כבר נדגדג אתכם. אתם אפילו לא צריכים לצחוק- הקלטנו צחוקים לתוך פס הקול- אנו נצחק עבורכם. רק שבו, חצי מעולפים מול המסך.

אסף בן צבי נמצא על הקצה השני של הסקאלה. העבודות שלו מבקשות מאתנו להשתתף, להיות פעילים בהבניה של המשמעות, לגלות רגישות רבה לקו, כתם, חומריות, ריק. בציור שלו כמעט ולא קורה כלום מעצמו. אנחנו מביאים את הדרמה, אנחנו מביאים את הרגש. במובן מסוים עבודותיו מבקשות מאתנו לאהוב אותן. באשר האהבה היא פעולה של האוהב ולא קבלה פסיבית של האהוב. מטרתו היא לא להפעיל עלינו מניפולציות של קולנוע ובידור, לא לרגש אותנו באפקטים, לא להמם אותנו במפגני יכולת והפקה. אלא ללחוש מספיק חלש כדי שנאלץ להשלים בראש את המשפט שנאמר לנו.

הפילוסוף הצרפתי אלאן באדיו טוען שאהבה, כמו מהפכה פוליטית או יצירת אמנות מהווה "אירוע". ה"אירוע" של באדיו הוא מעין רגע מכונן שבו האדם עובר מחוויית חיים על טייס אוטומטי- למצב של היות סובייקט. להיות האיש של האהבה, האיש של המהפכה, האיש של היצירה. (מעניינת בהקשר הזה הזדקקותו של בן צבי לדמותו של יונה הנביא מי שמסרב להיענות לתביעה, בעבודה שמזכירה לי שרפי לביא מי שהשפעתו על בן צבי ניכרת- גר בזמנו ברחוב יונה הנביא) זוהי על כל פנים,  אינטואיציה עתיקה המזהה את היום יום עם שינה ואת ההתכוונות לדבר מה כהתעוררות. האמנות אם כן נבדלת מהתרבות הפופולארית בכך שמטרתה של הראשונה להעיר וזו של השנייה להרדים. האופן שבו האמנות והאהבה והמהפכה מעוררות אותנו נקראת תביעה. המהפכה אומרת לך צא מהסלון החם לרחוב. האהבה אומרת צא מעצמך, מהרצונות, המחשבות, הדחפים והצרכים שלך ותפנה אל הרצונות המחשבות הדחפים והצרכים של האהובה. והאמנות של בן צבי תובעת ממך לחדד את הקשב והרגישות שלך למבעים חזותיים העדינים ביותר.

אני חושב שזו הסיבה שהציורים של בן צבי מכילים טקסטים. הם פונים אלינו. לפעמים צועקים עלינו, לפעמים לוחשים: תתקרב, תקרא את האותיות הקטנות. תתרחק תראה את הכתמים הגדולים. תפעל. תצא מעצמך. תתעורר. ובכך אפילו אם אין בהן אף מילה על אקטואליה עבודותיו פוליטיות למדי.

"ציור זה אמנות אבל אהבה היא יותר", זה קולע, משום שאהבה היא יותר תובענית. יותר מכונה ליצירת סובייקטיביזציה. הציור של בן צבי שואף להיות אהבה.

‍

יונתן הירשפלד, פברואר 2021

‍