פרחים מתקיימים על התפר בין טבע לתרבות. הם כמו חיות מבויתות. ג'ונגל בעציץ. אברי הרבייה הפעורים של הטבע, שנועדו לקבל ולתת אבקנים באמצעות חרקים ודבורים שחודרים ומדגדגים את שחלותיהם, את לבם הגדוש- כסימן ליופי מעודן.
פרחים מתקיימים על התפר בין טבע לתרבות. הם כמו חיות מבויתות. ג'ונגל בעציץ. אברי הרבייה הפעורים של הטבע, שנועדו לקבל ולתת אבקנים באמצעות חרקים ודבורים שחודרים ומדגדגים את שחלותיהם, את לבם הגדוש- כסימן ליופי מעודן.
עבור שפט הפרחים הם שפה. הם שפה שהותאמה לציירים כי היחידות הבסיסיות שלה הן קו, כתם, צבע, תנועה, משך, רטט, עובי, שקיפות, אור וצל. שפט מרגיש שאין רגש או חוויה אנושית שהוא לא יכול לבטא בשפת הפרחים. הוא נע בין הפרח כדימוי (כפי שמציירים אותו ילדים) לפרח הבוטני, והפרח המצויר מהתבוננות. אופן העבודה שלו מרגיש כמו עבודת טלאים. הוא מייצר דימוי ומוחק אותו. החסימות הלבנות נראות כמו קיר או רקע לעיתים, אבל הן עומדות לא פעם דווקא בין הצופה לדימוי. ראשי פרחים צפים בחלל הסמיך מנותקים מגבעוליהם. אלו הם לא הפרחים של בולינגר ולא הפרחים של מאנה- אלו הם תירוצים צבעוניים למבע, לרגש, למחשבה, לקומפוזיציה, לציור.
עבור שפט הפרחים הם שפה. הם שפה שהותאמה לציירים כי היחידות הבסיסיות שלה הן קו, כתם, צבע, תנועה, משך, רטט, עובי, שקיפות, אור וצל. שפט מרגיש שאין רגש או חוויה אנושית שהוא לא יכול לבטא בשפת הפרחים. הוא נע בין הפרח כדימוי (כפי שמציירים אותו ילדים) לפרח הבוטני, והפרח המצויר מהתבוננות. אופן העבודה שלו מרגיש כמו עבודת טלאים. הוא מייצר דימוי ומוחק אותו. החסימות הלבנות נראות כמו קיר או רקע לעיתים, אבל הן עומדות לא פעם דווקא בין הצופה לדימוי. ראשי פרחים צפים בחלל הסמיך מנותקים מגבעוליהם. אלו הם לא הפרחים של בולינגר ולא הפרחים של מאנה- אלו הם תירוצים צבעוניים למבע, לרגש, למחשבה, לקומפוזיציה, לציור.
פרחים מתקיימים על התפר בין טבע לתרבות. הם כמו חיות מבויתות. ג'ונגל בעציץ. אברי הרבייה הפעורים של הטבע, שנועדו לקבל ולתת אבקנים באמצעות חרקים ודבורים שחודרים ומדגדגים את שחלותיהם, את לבם הגדוש- כסימן ליופי מעודן.
ציור פרחים נע באופן היסטורי, בין שני קצוות: זה הנוקשה של הריאליזם ההולנדי נוסח ברויגל או בולינגר, המנסה ללכוד את צורת הפרח, את תבניתו הבוטנית, לתחום אותו, להכריע עבורו- שהוא תרבות, לבין ציירי פרחים כמו פנטין -לטור או אדואר מאנה המשמרים את בר-חלופיותו של היופי,
איפה עלינו למקם את הפרחים של אמיר שפט? כיצד עלינו להבינם? בגליון "הו!" האחרון בו התבקשו עשרות אנשי רוח ישראלים לענות על השאלה "מהי ספרות?" עונה א"ב יהושע שספרות (ובהשלכה כל אמנות)- היא עיצוב של תכנים נפשיים המעורר חדווה אסתטית. על פניו זו נראית נוסחה די מוגבלת. והביטוי חדווה אסתטית נשמע מוזר: שמא אין אנו נהנים הנאה אסתטית מטרגדיות של שייקספיר או מופעי האלימות של טרנטינו? אבל אני חושב שיהושע עלה על משהו: גם צרחת הבהלה של הנבהל מסרט אימה, או הבכי מול יצירה מולודרמטית הם סוגים של חדווה. ולא סתם חדווה אלא חדווה אסתטית: אתה לא נהנה ממה שקרה לקורבן הרצח בסרט אלא ממה שקרה לך כשצפית בעיצוב האסתטי של האירועים. הפרחים של אמיר שפט הם עיצוב של תכנים נפשיים המעוררים חדווה אסתטית, בדיוק משום שהדבר שאנו מגיבים אליו הוא לא הרגשות המחשבות והעמדות של הצייר אלא אופן עיצובם.
עבור שפט הפרחים הם שפה. הם שפה שהותאמה לציירים כי היחידות הבסיסיות שלה הן קו, כתם, צבע, תנועה, משך, רטט, עובי, שקיפות, אור וצל. שפט מרגיש שאין רגש או חוויה אנושית שהוא לא יכול לבטא בשפת הפרחים. הוא נע בין הפרח כדימוי (כפי שמציירים אותו ילדים) לפרח הבוטני, והפרח המצויר מהתבוננות. אופן העבודה שלו מרגיש כמו עבודת טלאים. הוא מייצר דימוי ומוחק אותו. החסימות הלבנות נראות כמו קיר או רקע לעיתים, אבל הן עומדות לא פעם דווקא בין הצופה לדימוי. ראשי פרחים צפים בחלל הסמיך מנותקים מגבעוליהם. אלו הם לא הפרחים של בולינגר ולא הפרחים של מאנה- אלו הם תירוצים צבעוניים למבע, לרגש, למחשבה, לקומפוזיציה, לציור.
הציור שנקרא the field, מוביל את המגמה למסקנתה המתבקשת: שדה הפרחים הופך להיות כעין דפוס-חוזר, מה שהמופשט האמריקאי של שדות הצבע היה מכנה all-over painting, כלומר ציור המרגיש לצופה כאילו יכול היה להמשיך לנצח לכל כיוון. הפרחים נהנים מאוטונומיה מוחלטת ללא עולם שיכריע את גורלם, סימנים טהורים מתחמקים ממסומנים של משמעות אחת קונקרטית. ועוד משהו, בשל העדינות שבה אחדים מהם מצוירים, והעובי של החסימות הלבנות, הפרחים הם גם סדקים של אור וצבע במסך הטיח האטום. ריצודים של אופטימיות, של חיוב החיים, של נשימה, במחנק הלבן. הצופה מוצא את עצמו נהדף ונמשך. מחדד קשב ורגישות לאיזה עלה כותרת מתקפל אל עצמו ולוקח צעד אחורה, נהדף, מהטחת צבע עזה מתגעשת.
בציור הנקרא THE FLOWERS WEREWRITINGS ON THE WALL 2 אנחנו רואים ניסיון, הפוך אולי, לתת לפרחים עולם. מרכז. לתת לצופה יכולת להבחין בין "נושא" ו"רקע", אלא שהפרחים עצם מתנהגים מוזר, הופכים לשדות צבע אוטונומיים, אחד לרקע של השני, בולעים ונבלעים בתוך טבעו המופשט של הצבע. אחדים מהם נמחקו והם קיימים רק כרוחות רפאים של פרחים לשעבר. אחדים טרם נולדו והם קיימים כהבטחה ברישום עיפרון לפרח שלעתיד לבוא. ופרח אחד, סגול, ילדותי, סכמטי, כמעט אורי רייזמני מבחינת איכות הכתם שלו, משמש כחסימה לאפשרות של עולם-רקע אמתי: כי אם הוא שם אז אין לוואזה הזו שולחן. בכל זאת, זהו לא תיאור של וואזה ופרחים, זהו ציור של ציור.
יונתן הירשפלד, נובמבר 2020
