הרישום בעיפרון הוא מדיום המקיים יחסים מיוחדים עם ממד הזמן. אני חושב למשל על הרישומים העמלניים והמפורטים של תלמידים בשולי מחברותיהם, הנרשמים במהלך השיעור ומטרתם לחסל את הזמן. זהו מדיום מינימלי. צבעי שמן, לשם השוואה, יקרים ודורשים טיפול, וחומרים נלווים ומכחולים ושמן וטרפנטין וסמרטוטים ועוד ועוד- בכך תובע ציור השמן זמן ומקום לעצמו. ואילו העיפרון- כאמור אפשר להשתמש בו דרך אגב. העיפרון הוא מידי. הוא זול, ויחד עם זאת עשיר ובעל מנעד מבע אינסופי. זהו מדיום פרולטרי. ובסופו של דבר, הוא עץ. סמאח שחאדה היא רשמת עיפרון המביאה את כל מאפייניו לידיי ביטוי.

הריאליזם, או שמא "ריאליזם" בגרשיים, הוא ז'אנר המקיים יחסים מיוחדים עם האוריינט והאוריינטליזם. זוהי הטענה הקלאסית של לינדה נוכלין למשל, שהשימוש בשפה הריאליסטית בציור האוריינטליסטי נועד להדגים את עליונות הייצוג המערבי. ואולי בכך את עליונות המבט המערבי ואולי אפילו תביעת מונופול למבט המערבי ובעצם יצירת יחסים של סובייקט מערבי בעל מבט ואובייקט אוריינטלי הנידון להיות מושא למבט המערבי המצייר אותו, חוקר אותו, מקטלג, משיים ושופט אותו. אדוארד סעיד מנסח את האוריינטליזם כאופן שבו משתמש המערב באוריינט כדי להגדיר את עצמו: אנחנו תבוניים - הם פנטזיונריים. אנחנו גבריים – הם נשיים. וכולי'. הריאליזם אם כן הוא שימוש במדיום של האמת כדי לייצר שקר שתכליתו לכבוש, לנשל, לשדוד ולדכא את המיוצג. סמאח שחאדה משחררת את הריאליזם מהאוריינטליזם. היא משתמשת בו בשביל לצייר אמת בלתי מתווכת על ידי האידיאולוגיה של האדון. רק מה שישנו שם. קיר, מבנה, שיח, נוף.

דימוי החורבה הוא מדימויי המפתח של האמנות האירופית במאות ה-18 וה-19. זהו דימוי הגעגוע לעולם אבוד, זהו דימוי ההיקסמות ממה שהיה אי פעם מפואר ואיננו. זהו דימוי של ואניטס. יומרות העבר שהזמן הכלימן. סמל של הנאורות המעמידה את מעשה התרבות במלחמה כנגד הטבע. וזהו דימוי רומנטי של עולם ימיביינימי, עתיק, גותי, רדוף רוחות, שבו שולטים הרגש והקסם. האמנות הישראלית ידעה לשחק היטב עם דימויי חורבה. מגלעד אפרת בחורבות תל שבע שלו דרך יצחק לבנה ועד לארי אברמסון: אבל שחאדה מחזירה את החורבות לשיח קונקרטי ולא מטאפורי: אלו הם הבתים של אנשים ספציפיים.

זו גם דרכה עם מטאפורות: הצבר, (שסימל את הציונים בעיני עצמם, ואז סימל את הערבים הילידים, בעיני עצמם, ובעצמו הוא מהגר מדרום אמריקה) עץ הזית שסימל את כוונות השלום של הפרוייקט הציוני ומקורו בסיפור תיבת נח שם סימן את קץ המבול, וסימל את ה"צומוד" עבור החקלאים הערביים (ועל כן הוא מושא תמידי למתקפות מתנחלים) – עץ זה חוזר ברישום הריאליסטי להיות ספציפי וחדל להיות מטאפורה. זו הסיבה לטעמי ששחאדה מחבבת את הפרגמנט. את הקלאוז אפ. היא לא מבקשת לתת לדבר ממד סמלי רחב, אלא לראותו כפרט, ספציפי קונקרטי, בכל ישותו.

ברישומים של שחאדה נקלעת צמה משלושה גדילים: מהמדיום של העפרון, מהשפה של הריאליזם ומבחירת הדימויים. כולם מגויסים לשחרר את המצויר ממטענו ההיסטורי פילוסופי תרבותי ולראותו בפשטות קיומו. לשקוע בו. לתת לזמן לחלוף בזמן העבודה והתבוננות. לתת לו מקום להיות דבר מה לפני שיעשה לסימן בשדות הכח הנאבקים. ואולי, אין דבר פוליטי יותר משחרורם של דימויים מהשפה של האדון, שחרור המאפשר להם להשמיע סוף סוף גם את קולם.

יונתן הירשפלד, ינואר 2021

‍