כשג'ניס ג'ופלין שרה ללא ליווי כלים או מקהלה, את המילים הפשוטות האלו, "אלוהים קנה לי מרצדס בנץ", היא מכניסה גוון אירוני למעמד. במקום תפילה על נושאים כבירים, במקום היוושעות וגאולה, היא רוצה שאלוהים ישתתף במחזור הכלכלי ויקנה לה סחורה.

המרצדס שהיא מייחלת לה היא אחד ממותגי הרכב המזוהים בעולם. להיטלר כידוע הייתה מרצדס בנץ עם חלונות חסיני- קליעים. דגמי מרצדס מופיעים תדיר בסצנות מרדפי מכוניות בסרטים הוליוודיים. המרצדס בנץ היא מושא לתשוקה, היא פטיש.

בכך שג'ופלין מתפללת לאלוהים שיקנה לה מרצדס היא אומרת משהו על דת, על אלוהים, על תפילה, ועל תשוקה. הדת נדמה, נכנסה תחת כנפי הקפיטל. אלוהים, גויס לפטישיזציה של הסחורות. התשוקה, שוב  איננה פונה לתכליות רוחניות אלא לסמלי סטטוס. השיר הקטן הזה אם כן, מתגלה במחשבה שניה כמסמך מרשיע למדי בדין וחשבון אחרון על מצבו הרוחני של האדם המודרני.

עבודתו של רון ארד מצטרפת לדיון הזה ומציפה אותו. המרצדס הקלאסית הזו, שנמעכה ומוסגרה בשמונה מסגרות שונות איננה ייצוג של המרצדס במובן שבו ציור או צילום מהווים ייצוג. זוהי קומודיפיקציה של התשוקה. הפיכת הדבר לתמונה באונס- על ידי מעיכתו לכדי דו ממד. זהו רדי מייד. רדי מייד מטופל. רדי מייד שטופל כמו שהוקני מטפל בעולם בצילום הקוביסטי שלו, כמו שסזאר מטפל בו, כמו שרענן ח"רלפ מטפל בו: רדי מייד ששסודר מחדש כך שיש לו חלל משלו פרספקטיבה משלו. זה הוא דבר מה מעבר לנקודת המבט של האמן או הצופה, דבר מה שיש לו נקודת מבט משלו. אנחנו מדברים כאן על הפיכת הדבר לתמונה על ידי אבדן הייצוג והסובייקט.

אבל המודחק חוזר באופן לא מודע כסימפטום, כצחוק. ואכן, אני מוצא את זה מעניין ואפילו קומי, ששמו של רכב זה שנעשה זה מכבר מסמן של יוקרה, מעמד כסף, כוח, הנדסה גרמנית ועיצוב עילי- מיתרגם לעברית כ "רוחמה". (מרצדס- מרסי-רחמים)- ובמשתמע, שירה של ג'ניס ג'ופלין אלוהים קנה לי מרצדס נעשה בעברית תחינה לרחמי שמים.

‍

יונתן הירשפלד, אפריל 2021