אדם כהן - אישה במרפסת

להוציא מבעים משוכללים כמו קולאז', נזילות, משיכות מכחול, וכדומה, ציור נבנה משלושה דברים: רישום, צבע וטון. רישום פותר בעיות של מיקום, גודל ואפיון. מה נמצא איפה, מה גודלם ואופיים של הדברים וכו'. צבע זה צבע. השחקן המסתורי יותר הוא הטונאליות. דרך פשוטה לחשוב על טונאליות היא לחשוב על פריים מסוים מצולם במצלמת שחור לבן: הרישום נשמר, הצבע אובד. טונאליות היא סוג האפור שאני אקבל בצילום כזה מכל דבר: חולצה אדומה וכחולה יכולות לתת את אותו האפור. טונאליות אם כן, היא לא המוזיקה הצבעונית -אלא הווליום בה היא מנוגנת.

אני אוהב ציירים ששמים רגש בטונאליות. זה קל לשים רגש בצבע: אדומים ושחורים עזים תמיד יעבדו. זה קל לתת רגש במבעים משוכללים. אבל יש משהו גבוה מאד ביכולת להביע רגש במשחק הטונאלי. הביטו בפנים הכהות, המוצלות של האישה העומדת מול השולחן הירוק. עיניה נעלמות בצל. אבל משהו בעושר הטונאלי של החלק המוחשך הזה משכנע מספיק בשביל להנכיח אותן. העיניים הנעדרות אבל המונכחות האלו הן המפתח שלי לציורים של אדם כהן.

לפני שנים סיפר לי מכר שלמד הלחנה קלאסית אנקדוטה על מזורקות של שופן. אין לי מספיק ידע בתחום לשפוט עד כמה הסיפור הזה מדויק, אבל הוא רלוונטי לעניינינו כאן. שופן היה מדוכא עני ואומלל. והוא הלחין את המזורקות האלו כפרנסה- מוזיקה לריקודים לנשפים של האצולה. אבל הוא שתל במנגינות רגעים של נפילה, של האטה, של החלשה, של רפיון של עיוורון- הוא שתל את המלנכוליה שלו. "תאר לעצמך!" אמר לי החבר: "חבורה של אצילים רוקדים באולם נשפים ולפתע נפילה של חמש שש שניות בתוך המזורקה, המבוכה, העצבות, ארוגה לתוך הגוף הרוקד שלהם!" הכהים האלה של כהן, הם עבורי סולם מינורי במוזיקת ריקודים.

אישה במרפסת. גופה הפרטי על סיפו של המרחב הציבורי. אור השמש מסנוור ומחשיך, צובע ומגדיר. פה ירוק. פה אדום. צבעים הנהנים מאוטונומיה וצפים כשלעצמם במרחב הציבורי. כל הדברים לימינליים: על הגבול של העירום, על הגבול של החוץ, על הגבול של הטבע הדומם, על הגבול של הנוף על הגבול של הדיוקן. ובגבול הזה הרגש במשורה. הציור כמו המזורקה של שופן מתנגן לנו בעין, עד שזו נופלת אל העיניים האבודות המחזירות לנו מבט מן האין.

‍

‍

יונתן הירשפלד, אפריל 2025