הקולאז'ים האלו פותחים בפנינו דיון על היותה של האמנות תרגום, הם נוטציות לריקוד ללא רקדנים שרחבת הריקודים שלו היא האמנות המודרנית כולה. (י.ה.)
הקולאז'ים האלו פותחים בפנינו דיון על היותה של האמנות תרגום, הם נוטציות לריקוד ללא רקדנים שרחבת הריקודים שלו היא האמנות המודרנית כולה. (י.ה.)
הקולאז'ים של אוהד מרומי נראים כמו קומפוזיציות סופרמטיסטיות על הדיקט של רפי. יש בהם משהו מהאקלקטיות של גרבוז. משהו מהמשמעת העצמית של אלימה. יש בהם ביקורת האידיאולוגיה, אבל גם נוסטלגיה לאוטופיזם. יש בהם זיקות סגנוניות לקוביזם לסופרמטיזם לעיצוב פנים ולמלאכת יד. יש בהם הומור אבל גם שבריריות ויופי פיוטי. (י.ה.)
הקולאז'ים של אוהד מרומי נראים כמו קומפוזיציות סופרמטיסטיות על הדיקט של רפי. יש בהם משהו מהאקלקטיות של גרבוז. משהו מהמשמעת העצמית של אלימה. יש בהם ביקורת האידיאולוגיה, אבל גם נוסטלגיה לאוטופיזם. יש בהם זיקות סגנוניות לקוביזם לסופרמטיזם לעיצוב פנים ולמלאכת יד. יש בהם הומור אבל גם שבריריות ויופי פיוטי. (י.ה.)
בכל אמנות יש משהו מן התרגום. תרגום של רגש לביטוי אסתטי, של חוויה דתית או דוגמה כנסייתית -לטקסט חזותי, וכך הלאה. יפות וקשות במיוחד, הן יצירות אמנות המתרגמות משפת אמנות אחת לשנייה. האתגר כאן, הוא כמובן לשמר את הנבדלות, לא לאייר, לא לעשות פראפראזה. לא צריך להיות קלמנט גרינברג שחשב שעל כל אמנות להסתגר בדלת אמותיה -כדי להבין שלצייר ריקוד למשל, באמצעות קשירת מכחול לרגלו של רקדן, לא "ידבר ציורית" מספיק בשביל להיות לתרגום.
לפעמים נדמה, שעל מנת לתרגם שיר לריקוד, מוזיקה לציור, פוליטיקה לתקשורת חזותית, תהיה נחוצה שפת ביניים, ישות גמישה וקצרת חיים, שרק לרגע תחזיק את המתורגם ביד אחת ותמסור אותו למתרגם בשנייה. זו שפה שלא נועדה לתקשורת ושאין לה קיום מחוץ לאקט התרגום.
אם למילים בשפה יש מבנה של לוח קליעה למטרה, כשבליבו המשמעות המוצקה ביותר שלהן, וכל מעגל נעשה יותר מטאפורי, יותר מושאל, יותר פיוטי יותר ענני, הרי שבשפה הזו, אין ללוח מרכז. זוהי שפה של רגישויות מוחלטות נטולות אינדקסיקליות.
אני מציע לראות את הקולאז'ים של אוהד מרומי כהצצה לשפה כזו. בקולאז'ים האלה ביטויים נמצאים במעבר משפה אחת לשנייה. האידיאולוגי כלוא בהן ללא ההיסטוריה שלו. הבולשביקי, הסופרמטיסטי או זה של ראשית הציונות- לב לוח הקליעה למטרה שלו כבר אבד לנצח, והוא מופיע לפנינו כהיקפו הפיוטי של תוכן חסר. זהו ההיגיון החזותי של האידיאולוגיה ללא המניפסטים שלה. צעדי ריקוד שתורגמו לשפה חזותית- והריקוד שלהם אבד לנצח- כלואים בלימבו התרגומי של מצב החלום, יתומים מפשר. מסמנים ללא מסומנים מוחלטים.
מהקפלה הסיסטינית ועד אנדי וורהול מחפשת האמנות ללכוד את רגע התרגום הזה. בתקרת הקפלה הסיסטינית ישנם נערים ערומים. (איניודי) הם אשליה מסדר ראשון. (ציור של אדם) הם יושבים על ארכיטקטורה שבה גם ישנן דמויות ערומות- הללו הן אשליה מסדר שני (ציור של פסל של אדם) האיניודי והארכיטקטורה מקפים ציורים שהם אשליה מסדר שלישי (הם ציורים של ציורים בתוך ארכיטקטורה) ובאמת, התגלית הזו של מיכלאנג'לו מעסיקה את האמנות עד ימינו. מהציורים של פסל שחושבים על עצמם כארכיטקטורה אצל מיכלאנג'לו ועד הוראות הריקוד של וורהול. וככה אני מציע להתבונן בעבודות של מרומי: אלו הם קולאז'ים שחושבים שהם ציור ומתנהגים כאילו הם פיסול.
הקולאז'ים של אוהד מרומי נראים כמו קומפוזיציות סופרמטיסטיות על הדיקט של רפי. יש בהם משהו מהאקלקטיות של גרבוז. משהו מהמשמעת העצמית של אלימה. יש בהם ביקורת האידיאולוגיה, אבל גם נוסטלגיה לאוטופיזם. יש בהם זיקות סגנוניות לקוביזם לסופרמטיזם לעיצוב פנים ולמלאכת יד. יש בהם הומור אבל גם שבריריות ויופי פיוטי. הקולאז'ים האלו פותחים בפנינו דיון על היותה של האמנות תרגום, הם נוטציות לריקוד ללא רקדנים שרחבת הריקודים שלו היא האמנות המודרנית כולה.
יונתן הירשפלד, מרץ 2022