דמיינו לכם אירוע פרוזאי מאין כמותו – צרפת של המאה ה-19 ומשרתת העושה קניות בשוק. לאחר שסיימה עם כל המצרכים היא חוזרת לאגף הפירות ומתחילה לברור אגסים. היא משתהה. ממשמשת, מרימה, בוחנת באור. לאט לאט קהל קטן של סקרנים מתקהל סביבה. הם לא יודעים מה היא עושה אבל זה מוזר ומעניין. הם לא יודעים, אבל אנחנו יודעים; זוהי המשרתת של סזאן, והיא בוחרת לו אגסים לציור. ככה. ככה מתחבא הקסם במעשה היומיום.

הביטו בניירות החדשים של ליליאן קלאפיש. ניירות אלו הינם אינטימיים, רגישים, ליריים, שבריריים ונדמה שלמרות הנושאים המינוריים (נוף מקומי, טבע דומם פרוזאי) – או שמא דווקא בזכותם, הם טעונים ברוחניות של ממש.

המילה רוחניות היא פח יקוש עבור הכותב על אמנות. כל כך הרבה "רוחניות" בגרשיים, כל כך הרבה רוחניות כעמדה פוליטית ("אני כבר לא קורא עיתונים זה רעיל"), כל כך הרבה רוחניות כאסטרטגיית פילוח שוק (שארוולים, סדנאות העצמה במדבר) שרוחניות במובנה הפשוט, נשחקה עד עפר. והנה, ניירות פשוטים אלו, הם ביטוי אסתטי לחוויה של התבוננות מדיטטיבית, בעולם החומר וביטויה של הרוח האנושית על היופי והעדינות השברירית שבה – דרכו.

לפני כמה שנים נוכחתי בפאנל על שירה עם כמה אנשים כותבים. היה שם מישהו שאמר שאמנות חייבת להפנות את גבה לעולם ולעסוק בעצמה. ומישהי שאמרה את ההפך: על האמנות להגיב למציאות הפוליטית. ואז נשאל בנושא זקן היושבים בפאנל, המשורר אהרן שבתאי. והוא אמר (אני מצטט מהזיכרון): "אנשים שואלים אותי למה אני כותב על המוות, על סקס, על הליכה לשירותים, על חורי תחת. אני אגיד לכם למה. אני כותב כך כי אני מאמין ששירה צריכה לומר את שבחו של העולם. אבל לומר את שבחו של העולם אין משמעו לבחור דוגמנית ולכתוב על יופייה, או נוף מרהיב או ארמון או מי יודע מה. שבחו של עולם זה מה שיש סביבנו. הכל זה העולם והכל ראוי לשירת הלל."

הללו, עם כן, את השידה עם חצי בקבוק מים מינרלים שנעשה לעציץ זמני, את הכוס שענף קטן פורח מתוכה, את הגג עם האנטנה. החיים מרגילים אותנו לעולם. השגרה השפה והיומיום מסתירים מאתנו את הפלא שבעצם היש. אבל, אמנות מזכירה לנו לראות כתינוק הרואה לראשונה – את היופי והפיוט שבדברים הרגילים שסביבנו. ובפעם הבאה שאתם קונים ירקות בשוק, תנסו לדמיין שאתם בוחרים אגסים לציור עבור סזאן.

‍

יונתן הירשפלד, אוגוסט 2024