הציור של קופפרמן חסכני. יש בו מעט מאד צבעים: ירוק, שלרוב מהווה את המגע הראשוני עם הבד, אליזרין, שהוא אדום קר, קופפרמן מכנה אותו "קרוב לצבע של סלק", שחור ולבן. ביחד הם מייצרים סגול ברמות שונות של אפרפרות. יש בו מעט מאד סימנים: פסים אנכיים, פסים אופקיים, לפעמים הפסים מייצרים תצורות של מסרקים, סורגים או "חנוכיות", ישנן קשתות, ישנה החסימה, לרוב לבנה, לפעמים מלבנית ולפעמים בצורת "מעטפה". ישנו ה"משפך" (שני אלכסונים המתנקזים לקו אחד), השרבוט והחתימה. וזהו. כל הציור הקופפרמני הוא היסודות האלו בחיבורים שונים ובווריאציות שונות. הציור יכול להיות ריבוע סגול ובו כמה פסים אופקיים לבנים והוא יכול להיות מהומה צפופה של ציור בתוך ציור כשכל ציור הוא משחק חדש לחלוטין עם האלמנטים האלו והציורים השונים עולים זה על זה חוסמים וגולשים מוחקים ומייצרים עוד ועוד אינטראקציות חדשות. כמו בכימיה, כמו בשפה. מה שניתן להרכיב מכמה אלמנטים או כמה מילים הוא אינסופי.

הציור הוא חסכני, אבל לא דל, ולא קמצן. הוא עשיר ונדיב. הציור הקופפרמני מוציא הרבה ממעט (אולי בהיפוך מהקולנוע ההוליוודי שמוציא מעט מהרבה). זה ציור שתובע התבוננות ורגישות ואינו מציע "מסר" או "מובן" כסיפוק בתמורה. התמורה שלו היא היופי.

ואכן, ציוריו של קופפרמן יפים. הם אולי היחידים באמנות הישראלית הקנונית שתואר זה הולם אותם. איש לא היה מעלה על דעתו לכנות "יפים" את ציורי אופקים חדשים או דלות החומר. הללו כמובן יפים בדרכם, כפי שבית אכול חלודה ולחות על החוף הוא יפה, או כפי שאימו הזקנה של דירר יפה בעיניו, הם יפים משום שאנו אוהבים אותם. משום שהם שלנו. זה לא המקרה של קופפרמן. קופפרמן יפה גם בעיניים אירופיות או אמריקניות. פה פועל יופי אחר, יופי בארוקי, הפועל על חושינו כמו יין.

אבל כיצד נעשים הציורים האלו ליפים? כיצד, במילים פשוטות, חרף היותם גסים, אפרפרים, לא פעם קודרים, חמורי סבר, אטומים וחסרי פשר, הם מסבים לנו הנאה אסתטית?

וורנון לי כותבת בחיבורה המופלא מ-1903 "הפסיכולוגיה של הכותב על אמנות" כי לא פעם, בנעוריה, בהביטה ביצירות מופת ברומא היא מצאה כי איננה נהנית מהיופי אלא מהרעיון של יופי, ובכלל, כי רגשותיה היו לעיתים קרובות "רגשות מושאלים" כלשונה. הקריאה בכותבים הגדולים בני הדור שלפניה מוולטר פטר ועד סטנדאל, וההתרגשות שלהם מהיצירות היו כעת רגשותיה שלה. למיטב הבנתי, היא לא ראתה בזה גנאי או פגם, וקיוותה, ככותבת בשלה, להיות מסוגלת לעשות זאת בתורה עבור הקורא שלה.

ובאמת, יש מידה של "רגשות מושאלים" וחונכות בהנאה האסתטית מציור של קופפרמן, אבל פה אין זה אחר סמכותני, אין זה מושג נרכש של טעם טוב שעובד עלינו. במקרה של קופפרמן, אז אנחנו מחונכים להינות מהם- אבל הציורים הם שחינכו אותנו.

קופפרמן מפעיל צבא של כלים אסתטיים. הוא בונה סימטריה שנותנת הנאה ומפר אותה. מייצר ריבוי שגורם אי נחת ועוטף אותו באחדות מנחמת. סדרת העבודות מייצרת ציפיות אצל הצופה, כמו מלודיה; אתה שומע צליל ומייצר ציפייה לצליל הבא- הציפיה נענית אתה נהנה, הציפיה מופרת-אתה חש דיסהרמוניה, ומבוכה, ההרמוניה חוזרת אתה נהנה כפול! הוא מייצר סדרות. חזרה ושינוי. הציורים מדברים זה עם זה דרכך. שאלות ותשובות. אני נזכר באמירתו של קארל קראוס "רק אמן עושה חידה מתוך הפתרון" נדמה לי שזה הוא התכוון.

הציורים של קופפרמן מניחים את הכלים על הלוח ומגדירים עבורך את החוקים ואז מנצחים כשהם שוברים את החוקים- הציור הלבן.

מאז קאנט אנו מבינים הנאה אסתטית כתולדה של תפישה חושית שאינה תחת מושג. כלומר אתה כשאתה רואה כדור אדום המידע החושי שלך מסודר תחת המושגים "כדור" ו"אדום", כשאתה שומע סונטה של בטהובן לעומת זאת, הנתונים החושיים מושאים למשחק חופשי של הכשרים. הכלים האסתטיים שמניתי למעלה הם פארק השעשועים של הפקולטות המארגנות של החוויה. הצופה של קופפרמן עוקב בעיניו אחר ההתרחשויות הציוריות ומגלם קו עולה מדרגות לצלילי בס עמום "טום טום טום" ואז יורד במגלשה לצליליי "ווייי" עליז וארוך. וכאן מגיע הפאנץ': הציור של קופפרמן יפה בעינינו כי הוא מחנך אותנו, מאלף אותנו, מצליח לגרום לנו לשתף אתו פעולה והוא עושה זאת משום שאנחנו מאמינים לו. בסופו של דבר, אנחנו מאמינים לקופפרמן על כל ציור, שככה הוא אמור היה להיות. ושהוא לא יכול היה להיות אחרת בשל איזשהו הגיון פנימי הידוע רק לצייר. מה שמביא אותנו אל הפרק האחרון.

‍

יונתן הירשפלד, דצמבר 2021

‍