העיר האידיאלית של דלא-פרנצ'סקה בוהקת בלובן השיש. היא ריקה. היא מתכנסת למבטו של צופה יחיד: עין מושלמת וריבונית. היא נקודת המפגש של הפרספקטיבה וההומניזם. היא ניצחון התבונה והאלגנטיות על כאוס החיים וזוועת המוות. יש הרואים  בציור הזה מופת של חשיבת הרנסנס, של השיבה לארכיטקטורה יוונית-רומית. פסגה של הרמוניה וסימטריה, משקל ומידה. אך יש הרואים בה עיר רפאים ריקה. עיר ללא עירוניות. ללא בני אדם. צורות גיאומטריות טהורות ללא חיים שיפריעו להן. הבטחה פוסט אפוקליפטית של שכל ללא יצרים. אנדרטה לאנושות שאינה עוד.

בעיניי יש בפרשניות מסוג זה משהו מצמצם, ציור הוא ביטוי אסתטי עצמאי שאינו ניתן למיצוי כחץ אל העולם, כמשפט חיווי שתוכנו הוא כזה או אחר. העיר האידיאלית היא קודם כל ציור.

גם אנדרטת הנגב של דני קרוון היא עיר אידיאלית. עשויה בטון וטהורת צורה. אבל היא איננה אידאה הסגורה בעולמה. היא חלק מהנוף. והיא לא ממלכה של צורות טהורות ללא בני אדם, ההפך היא נועדה לבני אדם, כפי שכתב קרוון עצמו: ״אז לא ידעתי מה אני עושה, לא היו לי תיאוריות. עשיתי את מה שהרגשתי. פסל שאפשר לטפס עליו, לדרוך עליו, לגעת, לשמוע, להריח, לראות. פסל שהוא סביבה העשויה מחומרים של טבע וזיכרונות״ (מתוך מדריך התערוכה "חמישים שנים לאנדרטת הנגב / חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון". מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע) ועניינה של האנדרטה הוא לא עתיד אוטופי אלא עבר זוועתי. האנדרטה, שתוכננה ב 63 ונחנכה 68 הנציחה את מאבק חטיבת הנגב של הפלמ"ח שבלמה את פלישת המצרים וההגנה על מקורות המים. היא מבוססת על אלמנטים גאומטריים, המאזכרים בדרגות שונות של הפשטה, מגדל שמירה מנוקב כדורים תעלות קשר צבאיות וכדומה.

אנדרטת הנגב נראית, במידה לא מבוטלת, כמו מודל קטנטן שהוגדל באורך פלא. כדור פלסטלינה שכודרר בין שתי כפות ידיים הועצם לכיפה מאסיבית. גליל שגולל על השולחן ונחתך בסכין קטנה- היה למגדל שמירה. צורות שנמעכו בין אגודל לאצבע צמחו לכדי חומות, רמפות וביצורי ענק. ייתכן שפער זה בין הקטן שניתן לשלוט בו והעצום שחומק מכל תפיסה מיטיב לתאר את תחושת המלחמה, או לכל הפחות את הפער בין המלחמה בעיני הגנרלים והפוליטיקאים, כסדרה של חצים על מפות ומודלים מוקטנים לבין המלחמה בחווייתם של החיילים בשטח.

אשר על כן, כה יפים ומעניינים הם המודלים המוקטנים של האנדרטה. שברי נוף זעירים יצוקים בברונזה. רישומי עיפרון של צורות חושבות את עצמן ללא עולם. משחק עדין של צורות, גופים נפחים תנועות וצללים.

המודל המוקטן, כפי שלמדנו מתערוכת "מיני ישראל" שאצר לארי אברמסון במוזיאון ישראל בירושלים ב-2007 מאפשר לדון בעולם בתנאי מגרש נוחים יותר: כשהאמן בוחר את הנתח מהעולם הגודל שבו יטפל, ואת החומרים שממנו יבנה. האמן יכול לבחור להבליט או לעמעם אלמנטים אחדים להעצים קונפליקטים שברגיל נטמעים בשפע החושי ולשים במרכז תשומת הלב את מה שבעיניו ראוי שנתבונן בו. אלא שעבודות ההכנה האלו של קרוון אינן מודלים. לא במובן של "מיני ישראל". אין להם מקור בעולם שאותו הם מקטינים ושעליו הם מבקשים לדבר. הן ציורי נוף חלומי שצוירו בחומר. צל ענקותם המוזרה משרה עליהם דוק של אימה.

אך יש כאן דבר מה נוסף, חמקמק בהרבה: עבודות הכנה אלו מבקשות לעצמן אוטונומיה. הן לא תיאור מוקטן של מציאות גדולה אבל הן גם לא פרטיטורה להכנת היצירה הגדולה. כמו העיר האידיאלית של דלא-פרנצ'סקה הן ביטוי אסתטי התובע לעצמו מקום, הן דבר מה כשלעצמו בעולם. הן לא מודלים ולא מפות הן פסלים.

‍

‍יונתן הירשפלד, מאי 2021

קרדיט צלם: אביתר הרשטיק

‍

‍