זוהי דרכו של תומרקין להפנות את תשומת לבנו לכך שהעבודה היא לא רק אוטוביוגרפית אלא הערה על מהו, לדעתו, האמן. האמן הוא נכה, מבוזה ומנודה, אך הוא גם לוחם. דמות מיתית, ארכיטיפ של לוחם פצוע. מי שהפצע מגדיר אותו. מי שהנכות היא הבאר ממנה הוא שואב. (י.ה.)
זוהי דרכו של תומרקין להפנות את תשומת לבנו לכך שהעבודה היא לא רק אוטוביוגרפית אלא הערה על מהו, לדעתו, האמן. האמן הוא נכה, מבוזה ומנודה, אך הוא גם לוחם. דמות מיתית, ארכיטיפ של לוחם פצוע. מי שהפצע מגדיר אותו. מי שהנכות היא הבאר ממנה הוא שואב. (י.ה.)
יציקת הברונזה המוריקה, דמוית המצבה, קוראת לצופה להתכופף. הגוף המיוסר, הגמדי משהו, עם הרגל החסרה ועם הקשת שהוחלפה ברובים שהוטמעו ונעשו לאיבר בגוף המכונה האומלל קורא לצופה להתכופף. או אז הוא יצעק באוזנו. (י.ה.)
יציקת הברונזה המוריקה, דמוית המצבה, קוראת לצופה להתכופף. הגוף המיוסר, הגמדי משהו, עם הרגל החסרה ועם הקשת שהוחלפה ברובים שהוטמעו ונעשו לאיבר בגוף המכונה האומלל קורא לצופה להתכופף. או אז הוא יצעק באוזנו. (י.ה.)
אביגדור פוסק בספרו על תומרקין מעיר כי פסל זה הוא חלק משורה של פסלים ועבודות בהם מזהה את עצמו האמן עם דמויות מיתולוגיות, ובכך, אולי יותר מבכל פרמטר אחר מבדיל את עצמו תומרקין מאמנים הישראלים בני דורו. זה לא רק החופש המטורף ביחס למושג הזהות שמאפשר לו ללבוש ולפשוט זהויות, זה לא רק היחס של בן בית לתרבות המערב שמאפשר לו לנוע בחופשיות בין הומרוס, אובידיוס, ישו ופרידריך השני הוהנשטאופן, זה שיגאל תומרקין מחזיק במושג שונה לחלוטין של עומק.
העומק בעבודתו של תומרקין אינו (או לפחות אינו מתמצא בגבולות)- העומק המודרניסטי של שפת האמנות. זהו לא העומק של רפי לביא או קופפרמן. אף אין זה עומק אירוני ומפוכח, אקדמי וחילוני. העומק של תומרקין הוא מיתי. יונגיאני. הוא מתחבר לרבדים קמאיים בנפש האנושית: כאן, למשל, הלוחם הפצוע.
פילוקטטס הוא אחד הלוחמים שיצא עם היוונים למלחמת טרויה. בדרך לשם הוא נפצע (בחלק מהגרסאות הוכש על ידי נחש באחרות נחבל בקרב ובאחרות נגע בחומר רעיל: ריבוי הגרסאות כאן אינו מקרי אלא קריטי- כי הוא מסמן לנו שזה פרט משני שכל מספר יכול להתאים לקהל שלו בעוד הדימוי של הלוחם הפצוע הוא שלד הסיפור והוא מתמיד בשלל הגרסאות)- נפצע ונזנח על ידי חבריו. בחלק מהגרסאות פצעיו הבאישו, באחרות היה אך משותק. אכילס מצייד אותו בקשת קסומה. וכך, נכה, מוגבל, נבגד ונטוש הוא לוחם, איך אומרים בצה"ל- זה מה שיש ועם זה ננצח.
שם היצירה מרפרר גם לספרו החשוב של ג'יימס ג'ויס "דיוקן האמן כאיש צעיר". זוהי דרכו של תומרקין להפנות את תשומת לבנו לכך שהעבודה היא לא רק אוטוביוגרפית אלא הערה על מהו, לדעתו, האמן. האמן הוא נכה, מבוזה ומנודה, אך הוא גם לוחם. דמות מיתית, ארכיטיפ של לוחם פצוע. מי שהפצע מגדיר אותו. מי שהנכות היא הבאר ממנה הוא שואב. האמנות איננה זירה להצגת כוח- זה עולמם של האמנים החובבים או המאיירים ואנשי הפרסום. האמן מביא לאמנות- לא את כוחו וכשרונו לתצוגת רהב, כי אם את פצעו, נכותו, גמגומו.
יציקת הברונזה המוריקה, דמוית המצבה, קוראת לצופה להתכופף. הגוף המיוסר, הגמדי משהו, עם הרגל החסרה ועם הקשת שהוחלפה ברובים שהוטמעו ונעשו לאיבר בגוף המכונה האומלל קורא לצופה להתכופף. או אז הוא יצעק באוזנו. כלי הנשק הפאליים הם דימוי חזק ביותר של ארוס וטנטוס. דחף החיים התעצם כל כך שנעשה למכשיר הרג. תבליט הפנים על המצבה, עם הפה הפעור, שאולי צעק אי פעם דוממים עכשיו. והכל כה קרוב לקרקע, צמחיה עשויה להסתיר אותו: כמו שדה קרב שנה או שנתיים לאחר המלחמה. וזהו ללא ספק פסל הנושא אותו את אימת מלחמת ששת הימים. אולי האימה המוכחשת ביותר של הישראליות, שבכרה לחגוג את המלחמה ההיא.
בהצליבנו את הנתיבים האלו: הפסל כמצבה, האמן פושט ולובש דמויות, האמנות כתגובה למלחמה, מושגים חדשים של גוף ומכונה. האמן כגיבור נבגד. ודיון על מקום הכאב של האמן וחולשותיו ביצירה, מתקבל לפנינו מושג העומק התומרקיני. כי במעמקים היונגיאנים של הלא מודע הקולקטיבי אין אמן וחברה, אין פרטי ופוליטי, בטריטוריה שתומרקין מרשה לנו להציץ אליה דרך יצירתו הכל בראשיתי יותר, היולי. לפתע בכותבי שורות אלו אני חושב: לא הייתי צריך לכתוב על הגוף הזה שהוא גמדי משהו- כי אם תינוקי משהו. ואולי, זהו התינוק המבוגר שבנו, תינוק מבוגר שכולו דחפים - שמביא אותנו למלחמות.
יונתן הירשפלד, פברואר 2021
