ב-1968, הוזמן מיכאל דרוקס הצעיר להשתתף בתערוכת אמן-משורר של קבוצת עשר פלוס והביא את חנוך לוין שהיה אז חדש בסצנה. זה היה בהמשך לשיתוף פעולה קודם בניהם ב"דף אחוריים" עיתון הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב "דורבן". הוא יצר סדרה של הדפסים שהכילו, הגיבו, ואף הפעילו טקסטים של לוין. (הסדרה ראתה אור כתיק הדפסים ב-1980)

אני מבקש להתבונן בהדפסים האלו כתגובה למלחמת ששת הימים. כתגובה לשנוי פניה של החברה הישראלית ומגמות שלוין היה מהראשונים לחזות. להתבונן, ולהציע באמצעותם תמתיזציה של פעולת ההתנגדות לריבון באמנות.

קראתי פעם ניתוח של הוגה הגליאני אודות כישלון הקומוניזם ברוסיה. הטיעון שלו היה, שהכסף הוא אמצעי תיווך. אתה לא נותן לסוחר כבשה תמורת שק קמח אלא תמונה יצוקה במתכת של הריבון וסמלי המדינה. התיווך הזה מקטין את האחריות המוסרית על העסקה באותו אופן שכלי נשק מקטינים את האחריות המוסרית על אלימות: ברור שהחונק אדם במו ידיו לוקח יותר אחריות מוסרית מהמפציץ המונים בפצצת אטום ממטוס. רק המחשבה על הטייס הזה עובר בית בית וחונק במו ידיו את עשרות אלפי האנשים שהרג בלחיצת כפתור יכולה להעביר אדם על דעתו. אז זהו, שהסרת הכסף כמתווך ברוסיה הקומוניסטית, כך טען אותו הוגה, החזיר את רוסיה ליחסי אדון\עבד ישירים יותר. האדון נאלץ לקחת אחריות מוסרית על דיכוי ההמונים ולהפוך אותו מחטא לערך.

נזכרתי בטקסט הזה עכשיו בהביטי בסדרת ההדפסים "אדון זאב" שעשו במשותף מיכאל דרוקס וחנוך לוין. נזכרתי בו עכשיו כי עניינו של חנוך לוין הוא חשיפת המנגנון המתווך את יחסי האדון והעבד בחברה הישראלית. יחסים שנעשו כה מתווכים שאיש אינו לוקח עליהם אחריות מוסרית והם מטובענים (כלומר מוצגים כמצב טבעי) ברמה כזו שהם מובנים לתוך השפה המדוברת ולתוך השפה המצוירת.

הטקסטים של לוין הם טקסטים של התנגדות למבנה השפה עצמה והדימויים של דרוקס הם התנגדות למנגנון הייצוג עצמו: זאת מתוך ניסיון, כאמור, לחשוף את המתווך השקוף. להתנגד. אלא שדרוקס ולוין עובדים באופן אחר לחלוטין, כמעט מנוגד.

בעצם, יש שתי דרכים הפוכות להתנגד. האחת היא באופוזיציה לשפה של האדון, והשנייה היא עם השפה של האדון. הבה נחשוב על אמנות התנגדות לנאציזם: ג'ורג' גרוס ואוטו דיקס למשל מסתכלים על הדימויים שמייצר השלטון – אנשים בריאים יפים ומוסריים- ומציירים ההפך- את החולים הנכים המיוסרים והנלוזים. לעומתם, אנה הוך וג'ון הארטפילד עובדים עם השפה של הריבון בקולאז'ים: עושים גזור הדבק מהדימויים של התעמולה ומייצרים דימויים שהם סוסים טרויאניים.

בהקשר הזה, מה שקורה בכרזות שלפנינו הוא לא פחות ממדהים: לוין תוקף את השפה של השלטון מבחוץ, דרוקס מבפנים. לוין כמו ג'ורג' גרוס ואוטו דיקס בונה עולם נלוז ופרוע: "אז תשיר הזמרת אודרי מספרים/ ואזני הקהל שותתות דם/ הסדרן משה והסדרן אפרים/ לא יפתחו הדלתות לעולם" ואילו דרוקס בשפה עיצובית המרמזת ל- או הגובלת ב- או השואבת מ- השפה העיצובית הרשמית של המדינה בשנות השישים מפרק ומרכיב שפה חזותית של התנגדות טהורה.

מתקפה משולבת זו, בתנועת איגוף, יוצרת מופע חד פעמי של טקסט משולב בדימוי חזותי, הנראה לרגע כמו פוסטר תעמולה או כרזת פרסומת ומיד לאחר מכן נחווה כאגרוף בבטן. ואולי זה העניין עם תיווך ואחריות מוסרית: כמו שככל שהמטבע יותר משוכלל ומופשט (כבש, מטבע, אשראי, ביט-קוין) כך האחריות המוסרית על העסקה קטנה, כך ככל שהנשק משוכלל יותר ומופשט יותר האחריות המוסרית קטנה (חנק בידיים חשופות, חץ וקשת מחמישים מטר, רובה מחמש מאות, פצצה מהאוויר וכו) – כך ככל שהשפות, המדוברת והחזותית נעשות מורכבות יותר ומופשטות יותר כך הן נעשות שקופות יותר ונטולות אחריות. וזו המשימה של ההדפסים הקטנים האלו: להחזיר את השפה לנראות. לקונקרטיות. להפוך אותה לאובייקט, למושא להתבוננות. מושא לביקורת. להתנגדות.

‍

יונתן הירשפלד, מאי 2021

‍