עבור אלברטי, ברנסנס האיטלקי, היה החלון המודל של הציור. בבארוק ההולנדי, היה ניתן לחשוב על הציור כמפה. ועוד ראינו, את הציור כטקסט מאויר, הציור כחלום, הציור כגוף, הציור כשדות צבע.

העבודות של יאן ראוכווארגר מציעות לנו לחשוב על מודל נוסף: הציור כמחיצה.

לציור מהתבוננות יש צורה ייחודית של חלל-זמן. צייר מתבונן בדבר מה ומצייר אותו. הדבר נעלם, הצייר נעלם, ואז, בזמן אחר ובמקום אחר, רואה צופה את הציור, והנה, אין בציור את האובייקט המצוייר ואין בו את הסובייקט המצייר יש בו רק את המבט. במובן הזה ציור הוא מחסום שהוא שער. הוא תיעוד אבל לא של דבר מה בעולם- אלא של חוויה שהייתה אי פעם.

המחיצה היא פני שטח שמאחוריו ישנו דבר מה נחשק, מסקרן, דבר מה אמתי, מסתורי, חמקמק. המחיצה היא מחסום שהוא שער. היא מותירה את האובייקט אבוד אבל חושפת את המבט. המחיצה אם כן היא משל לציור. כל מה שמעניין באמת- כבר היה. כל מה שמעניין באמת- היה מאחורי פני השטח. זהו ההיפוך המוחלט של האמירה המפורסמת של רפי לביא "מאחורי הציור שלי יש רק קיר", כאן, העיקר נמצא מאחורי הציור.

ובאמת, הציור של ראוכווארגר תמיד רוטט. תמיד מהסס. תמיד באמצע מחשבה. אף פעם לא מצהיר. תמיד שלוש נקודות, אף פעם לא סימן קריאה. את הרהיטות הוא מותיר לפוליטיקאים. את הנחרצות לנואמים. ראוכווארגר מצייר אובייקטים אבודים, ומשאיר אותם אבודים- אין לו שום כוונה לתת לנו גישה אליהם. לנו יש גישה רק למבטו. זוהי ראיה שיש בה עיוורון, ספק, עצימת עין.

כמו הרוזן מאורליאן, בסיפור המפורסם, שמרים את החצאית של אהובתו, חושף את מערומיה- אבל מסתיר את פניה, משתמש בחצאית כמחיצה הלכה למעשה, ובכך שומר על כבודה, בשעה שכביכול מבזה אותה, הופך ראוכווארגר את המחיצה עצמה לדיון בערום, במודלית, בכל ההיסטוריה של ציור הגוף הנשי, וכל זאת, כשהסוד, נשאר מאחורי הפרגוד.

ישנו בד אחד קטן ויפהפה שבו אנו רואים את המודלית (מגומגמת, כמו טרם נוסחה עד הסוף, שדיה שטרם הוכרע איפה ימוקמו נמצאים כעת בסופרפוזיציה בכמה מקומות בו זמנית) מביטה בנו, ומאחוריה המסך, הפרגוד, המחיצה; וזאת לתזכורת, המחיצה אינה מסתירה את העירום אלא את ההתפשטות. היא אינה מכשיר של צנזורה אלא של סובייקטיביות. הדוגמנית איננה רק מתפשטת- היא גם לובשת את עירומה, את "מדי הדיגמון" שלה, את חליפת המגן של עמדת הדוגמנית. זוהי המעטפת השקופה שמחליפה את העירום הפגיע של האדם המתפשט עם שריון העירום של המודליסטית.

הציור הזה, עם הדוגמנית והמחיצה מאחוריה הינו בעצם עוד מחיצה, עוד רווח בין הצופה לאותו דבר- שמבטו של הצייר מסתיר ממנו.

‍

יונתן הירשפלד, פברואר 2022