חיים קיווה יצר בחייו גוף עבודות עשיר, מלא, מגוון, רב-רבדי, שהיה ראוי למקום מרכזי יותר בשדה. אבל אולי בדיוק משום טבעו של גוף העבודות, קשה היה "למתג" אותו. קשה היה לתת לו כותרת או לשים אותו במשבצת. וככה הוא נותר, מצד אחד בשוליו של הקאנון ומצד שני חי וגמיש שעה שאחרים התאבנו. קיווה נולד בשנת 1912 בכפר הפרוסי דולוטובן שבגרמניה למשפחה שומרת מסורת. בראשית שנות הארבעים של המאה ה-20 החל לצייר כאוטודידקט. במהלך הקריירה הארוכה שלו היה פעיל במסגרת קבוצת "אופקים חדשים", נחשף אל המודרניזם הצרפתי, והושפע מסגנון ה"אנפורמל". לאחר מכן, בהדרגה, הפכו יצירותיו למופשטות יותר. בשנות ה-60 של המאה הקודמת הופיעו אצלו השפעות של האמנות המופשטת האמריקאית ויצירתו פנתה ליסודות גאומטריים ואדריכליים. קיווה נראה כמי שניסה לפרוץ את הדו-ממד, והחל משנות ה-70 נראו ביצירתו אלמנטים דקורטיביים וסמנים של פופ ארט.

כשהכותב על אמנות רואה מסע חיים כה רב סגנונות ומגמות, משימתו היא למצוא את החוט המקשר, חוט השני, אותו שלד אותנטי בסיסי המשותף לכל היצירות והשורד את כל השינויים. במקרה של קיווה, כמו ב"ספינתו של תסאוס", אותו תרגיל מחשבתי מפורסם, מה שמכריע את זהות הספינה אלו לא איבריה (הללו מוחלפים כולם לאורך מסעה מחוף אל חוף) - אלא נתיבה, ונתיב חייו של קיווה היה לחשוב את החיים באמצעים חזותיים. אני אומר "לחשוב את" ולא "לחשוב על". לחשוב על משהו זה להתרחק ממנו, לעשותו לאובייקט, לחשוב את - זה להיות משוקע בו. אני נסמך כאן על הערה יפה שכתב ירמיהו יובל ב"הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" של היגל: "אין בפילוסופיה חשיבה "על אודות" משהו, אלא חשיבה "של" משהו, חשיבה המתפתחת ומתממשת עם מושאה. החשיבה הפילוסופית אינה זרה או חיצונית לתוכנה אלא היא בעצמה גורם מכונן שלו." ואני אומר, אם בפילוסופיה כך, אז באמנות קל וחומר. השינויים השונים ביצירתו של קיווה הם המחשבה המתפתחת עם מושאה. השינויים האלה, אינם החלפה של שפה בשפה, הם לא מרד או שלילה, הם התפתחות תגובתית רגישה למציאות משתנה, וכושר זה בדיוק הופך את גוף העבודה לייחודי.

גדעון עפרת, בספרו על הצייר, מסדר את תנועות חייו של קיווה על פי הפרקים הבאים: התחלות פיגורטיביות-הפשטה ואופקים חדשים, אנפורמל חומרי - מינימליזם גאומטרי ו"פופ" מופשט. עכשיו אני, אין לי וויכוח עם גדעון ואני מקבל את ההמשגות היפות שלו, אלא שאני מבקש להתבונן בתנועות האלו ממעוף הציפור: הדמויות הפיגורטיביות נטו להיות מפורקות לכתמים אוטונומיים, ההפשטה בנוסח אופקים חדשים רק מימשה גרעין שהיה מצוי בהן. מניצן אופקים חדשים לפרח האנפורמל זוהי צמיחה מתבקשת, כמעט בלתי נמנעת. מה שגדעון מכנה "מינימליזם גאומטרי" אינו אלא, שוב, כתמים עצמיים, אוטונומיים, מונחים זה לצד זה. וכאן כשהשפה בוחנת את עצמה והיא נעשית לאותו "קולאז' נטול קולאז'" שכה מאפיין את יצירתו של קיווה, התחושה של גזור הדבק המלווה את הכתמים האוטונומיים מראשית ציורו, אז אפשר וזה אפילו ראוי, לקרוא לעבודות "פופ מופשט", אלא שיש לראות עד כמה הן מתבקשות, כשלב בלתי נמנע מהמפגש של המינימליזם עם המציאות המשתנה. בקיצור, אין פה צייר הקופץ מסגנון לסגנון אלא צייר שמניח את סרגלו כנגד העולם ומחליף את השנתות ככל שהעולם משתנה מולו.

יצירתו של קיווה נראית אולי דקורטיבית למתבונן זה או אחר. יש בה, באמת משהו "אדריכלי". העבודות דומות למעין דגלים, בהם רצועות צבע עצמאיות וסגורות מבנות עולם גרפי מסוגר בעצמו, אך זאת רק במבט ראשון. מיד במבט שני מתגלים בעבודות הרבדים הרבים של הלאומי, של הפוליטי, של התרבותי ושל האוטוביוגרפי (מההורים במחנות ועד השתעשעות עם הנכד). בפתח הספר של עפרת מובא ציטוט של קיווה על הסטודיו הראשון שבנה לעצמו, באוויר, על ענפיו של עץ, כמו Tree-House של ילדים. מקום שאינו אזוק לאדמה וכלוא בה אבל גם לא שום מקום העף ברוח, אלא כמו ספינתו של תסאוס, כמו המחשבה של היגל המתפתחת עם מושאה, כמו הציור שיגיב לעולם מבלי להתאבן, קיווה קורא לו "אטלייה בשמיים".

‍

יונתן הירשפלד, אוגוסט 2022