לפני שנים אחדות ראיתי רשימת מכולת פרי ידיו של מיכלאנג'לו. את הרשימה שכנראה הפקיד בידי משרת, ליוו מספר איורים (של סוג הלחם, סוג היין וכו') שנועדו לעזור למשרת - שייתכן כי התקשה בקריאה וכתיבה. הדימוי הזה היה מאד מעניין. אובייקטים מצוירים זה לצד זה צפים בחלל לצד מילים. רחוק מאד מהמבנה התמונתי של הרנסנס. זה הזכיר לי ציורים אחדים של פיקאסו או חואן מירו, וזה עוזר לי להבין משהו על הציור של ירושלמי. יש לו מאפיין של רשימה.כי באמת, עניינו הוא במקום אחר, בציור אחר.

כלומר, טל ירושלמי מציירת חומרי גלם. היא מציירת את הרדי-מייד של ציורים אחרים. עולמה הוא עולמם של חומרים: חבלים, סלסלות קש, אבנים, עצים, שיירים, שרידים. היא קרובה בכך ל"צייר כמרגל" של לארי אברמסון, המביא לסטודיו ראיות מזירת הפשע. היא קרובה בכך לגלעד אפרת ולצייר כארכיאולוג החופר בצבע למצוא בו אור. היא קרובה בכך לנורית דוד המרכיבה את ציוריה כקולאזק של ציורים קיימים. אבל היא גם שונה מהם: היא לא יוצאת לטבע אלא לארכיון. היא לא חופרת בצבע אלא שורפת אותו. והיא לא מציירת כמו-קולאז', אלא באמת גוזרת ומדביקה מתוך ציוריה שלה. הופעת בכך את ציוריה לשדה, לזירת פשע, לאתר ארכיאולוגי, לרדי-מייד.

"הציורים האלה לא היו אמורים להיות ציור", היא כותבת, " אלא להיגזר לחלקים, לכן התייחסתי לבד הציור באופן פונקציונלי, כמו משטח בצק שאמור להספיק לכמה שיותר עוגיות."
במילים אחרות, טל ירושלמי מייצרת כלכלה אוטרקית של דימויים. היא הבעלים על אמצעי הייצור ועל חומרי הגלם. היא הבורגני והפועלים.

 המשמעות הפילוסופית של המהלך הזה קשורה גם ליחס אל ה"אני", שכן ישנה דרגה של זרות מעצמך כדי לראות בציור של עצמך רדי-מייד לציור אחר, אבל גם לציור כטקסט. זהו טקסט כמעט דאדאיסטי, של משפטים שנגזרו ממקומות אחרים ומייצרים פואטיקה חזקה מעצם ההצמדה המפתיעה שלהם זה לצד זה.  

הציורים שלה הם לפעמים ציורי יום ולפעמים ציורי לילה. לעיתים שרופים ולפעמים ארכיאולוגים. יש בהם יופי רב וחוש נפלא לחומריות, אבל זו האסתטיקה של רשימת המכולת של מיכאלאנג'לו שהופכת אותם לבעלי עוצמה פיוטית, ברומזם לנו שגם ה"אני" שלנו הוא כזור הדבר מזכרונות וחוויות שיצרנו לעצמנו כרדי-מייד לעת צורך.

יונתן הירשפלד, יולי 2023